הוא ראה אותה, עומדת בפינת החדר. כה רזה, כה עדינה, כה יפה. יופיה כמעט וגרם לו לשכוח את הכל, את כל שארע, את כל שעשתה, כמעט וגרם לו לרוץ אליה, לחבקה בחוזקה... כמעט. מבטיה המדהימים ומלאי התמימות אינם פועלים עליו עוד. לעולם לא יוכל לסלוח לה... לעולם לא ימצא מנוחה אם לא תבוא על ענשה... אך לעולם גם לא יהיה בכוחו להוכיח את אשמתה, והוא ידע זאת.
אדם הרואה אותה לראשונה לא יכול שלא להתאהב בה... בחורה צעירה, חטובה, רזה, שיערה הזהוב גולש וזוהר ממש, עיניה התכולות והגדולות מביעות תמימות זכה, תמיד מאופרת בצורה מושלמת המדגישה את תוי הפנים העדינים, לבושה בצורה אלגנטית, חיוך זעיר מקובע על שפתיה החושניות... היא נראית כאילו יצאה מתוך תמונה אשר צוירה בידי אמן, מדהימה, מושלמת. כל גבר שנקלע לדרכה נפל ברשתה, כי אי אפשר אחרת. וכך גם הוא נפל קרבן ליופיה, לחיוכה, לעיניה... פגישתם הראשונה ארעה בקיץ, הוא ליווה את אחותו הצעירה כשזו נסעה העירה לקנות ציוד חדש לכבוד תחילת לימודיה. הוא השתעמם בשעה שמרגרט הצעירה בחרה לעצמה כלי כתיבה חדשים, לכן יצא לעשן מעט. עם יציאתו הבחין בה, יושבת בבית הקפה הסמוך ולא יכל להסיר את עיניו מפניה. היא הבחינה בו במהרה, חייכה חיוך גדול לקראתו והזמינה אותו להצטרף אליה. הו, מה היה נותן בכדי לשנות את העבר ולמנוע מעצמו להתקרב אליה אז... אך את הנעשה אין להשיב, הוא התקרב אל שולחנה וזכה להכיר את אותה בחורה, הכרות שהצטער עליה פעמים רבות כל-כך. היא שבתה אותו בקסמיה. לאחר הפגישה הראשונה שלהם, המקרית, הגיעו הפגישה השנייה והשלישית, שהיו מקריות פחות. לאחר מכן הגיעו כבר אינספור פגישות מתוכננות מראש. הם נהגו לטייל בפארק המרכזי בעיר, יצאו למספר רכיבות בחוות הסוסים של אביו, שייט בנהר... הכל נראה מושלם כל-כך. כעבור שנה, בקיץ, הם התחתנו. מאותו יום, שנראה אז כה מאושר ונפלא, החלו ההתרחשויות המוזרות בבית הרוזן. שריפות פרצו, חפצים נעלמו או המירו את מקומם... לא עבר זמן רב, והרוזן הזקן נפתר מסיבה לא מובנת. המשרתים החלו מתלחששים על שדים, קללות וקסמים אפלים. כעבור כשבוע, מרגרט הצעירה חלתה במחלה קשה והרופאים ניבאו שלא תחיה עוד זמן רב. הרוזן הצעיר היה שבור, ואשתו הטרייה בה חיפש נחמה נותרה קרה וחסרת רגש. הו, אילו ידע... אילו יכול היה לגלות אז, אולי היה עולה בידיו להציל לפחות את אחותו... אך גם זו הלכה לעולמה. כעת נותרו רק הוא ואישתו. מותם של אביו ואחותו האהובה שברו את רוחו לחלוטין, ועם הזמן החל גם הוא מרגיש כי כוחותיו עוזבים אותו. הוא נהיה חלש יותר וחולה יותר מיום ליום. ערב אחד, משישבו בגינה, מזגה לו אישתו היפהפיה כוס מיץ והוא הבחין כי היא שפכה לתוכה דבר-מה. היא הגישה לידיו את המשקה, ולשאלתו ענתה כי מדובר בתרופה שרשם לו הרופא. בעודו מנסה להביא את הכוס אל שפתיו, ידו החלושה בגדה בו והכוס נפלה ארצה ונשברה. הריח המתוק של המיץ שנשפך פיתה את אחד הגורים הצעירים של כלבתו והוא ליקק את המיץ במרץ. לאחר מספר דקות הגור הרך החל לסבול מעוותים ונפל ארצה מתקשה לנשום. באותו רגע הכתה בו ההבנה כי לא הייתה זו תרופה שנשפכה לכוס, כי אם רעל לא מוכר כלשהו שהרפואה של תקופתו לא יודעת לזהות. הוא שאל אותה, את אישתו... והיא, בחושבה כי הוא חלש מכדי לחיות עוד זמן רב הודתה בכל. סיפרה כיצד הבעירה חפצים באחוזה, כיצד הרעילה את הרוזן הזקן ואת מרגרט המסכנה, והוסיפה כי עתה אין זה משנה כי גם הוא יצטרף בכל רגע אל קרוביו וכל רכושו יועבר אליה. בעודה צוחקת סיפרה כי לא הייתה זו הפעם הראשונה שגבר נפל כך ברשתה והיא זכתה בכל רכושו. הוא הקשיב לקולה כמאובן, התקשה להאמין שיופי כזה יכול להכיל רשעות שכזו... אך למשמע צחוקה נזכר בצחוק אחר, צחוק שלא יזכה לשמוע אותו עוד - את צחוקה של אחותו הצעירה והאהובה מכל. מאותו רגע שנזכר בה, כוחות שלא תיאר לעצמו שהיו לו מילאו את גופו. הוא התרומם ממושבו, סתר לה בחוזקה בפניה ונעל אותה באחד החדרים באחוזה. הוא הורה לשניים מנאמני משרתיו לשמור עליה עד אור הבוקר, כדי למסרה לשלטונות. משהקיץ בבוקר מצא את אחד המשרתים מת ואת השני גוסס. ההוכחה היחידה לאשמתה, הכוס השבורה והגור הגוסס, לא היו עוד בגינה. היא עזבה וכל זכר לנוכחותה אי פעם באחוזה נעלם כלא היה.
למעלה משנתיים עברו מאז. היות שלא נחשף עוד לרעלים, הצליח הרוזן הצעיר להבריא אט-אט, אך לרפא את הפצעים שבנפשו ובליבו לא היה בכוחו של אף רופא. בעצת חבריו נסע הוא לעיר מרוחקת לבקר את בן-דודו, אותו לא ראה שנים מרובות ושמע כי הוא עומד להתחתן. זמן קצר לאחר הגעתו הוא החל משתעמם בחדר שהוקצה לו, והחליט לצאת לגינה. כך רצה הגורל, והוא טעה בדרכו והגיע לחדר גדול באחוזה, ובו ראה... אותה, עומדת בפינת החדר. כה רזה, כה עדינה, כה יפה. יופיה כמעט וגרם לו לשכוח את הכל, את כל שארע, את כל שעשתה, כמעט וגרם לו לרוץ אליה, לחבקה בחוזקה... כמעט. מבטיה המדהימים ומלאי התמימות אינם פועלים עליו עוד. לעולם לא יוכל לסלוח לה... לעולם לא ימצא מנוחה אם לא תבוא על ענשה... אך לעולם גם לא יהיה בכוחו להוכיח את אשמתה, והוא ידע זאת. הוא ידע מה עליו לעשות. בצעד נחוש, מבלי להקשיב לקולה או להביט בעיניה, הוא שלף את אקדחו הטעון בכדור בודד שנשמר במיוחד בשבילה ולחץ על ההדק, כמעט מבלי לכוון. היא נפלה על השטיח בצעקה חלושה ולא נעה עוד. מבטה הקפוא העיד כי הצליח במשימתו, אך לא היה בהצלחה זו די בכדי למלא את החלל הריק שבליבו... חלל ריק שישאר שם, עד אשר יצטרף אל אביו ואחותו, מרגרט הצעירה, אותה אהב כל-כך.

לפני יומיים כתבתי סיפור קצר. לא פירסמתי אותו אז, ואני חושבת שלא קשה לנחש למה. היו דברים דחופים יותר לכתוב עליהם.
עכשיו לקחתי לי הפסקה קצרה מהלמידה (כי המוח שלי כבר מעלה עשן), ערכתי את הסיפור... והנה הוא לפניכם:
(אגב, אני צריכה שם כלשהו כדי לפרסם אותו ב"פוסטים מומלצים" ברשימות... למישהו יש רעיון?)


סיפורים רבים מתחילים בשעת בוקר, בתחילתו של יום. הסיפור הזה מתחיל דווקא בשעת ערב מאוחרת, כשהשמש החמימה כבר מזמן נמצאת בעברו השני של העולם ורק סהר דקיק של הירח וכמה כוכבים חיוורים מאירים קלות את הפארק הקודר. ישבתי על הספסל, לבדי באותו פארק ריק ודומם, וחיכיתי לבואה. דאגה קלה החלה כבר מפרפרת לה בבטני, הן זמן רב כבר אני מחכה וזכר לה אין. המשכתי כך לחכות, חיכיתי וחיכיתי, חצי מנומנם כבר מהחשכה והדממה... מחשבות רבות הספיקו לעבור בראשי באותו ערב, זכרונות רבים חלפו מנגד עיניי... כל-כך חפצתי לראותה, אך השעה נהייתה כבר ממש מאוחרת ועדיין לא הופיעה. מבולבל, עייף ולא מבין אפילו עדיין כמה כעס נאגר בי, התחלתי לצעוד באיטיות לעבר ביתי. פתחתי בדממה את דלת הכניסה, בעודי זועם על ההברזה הזו שלה, סגרתי אותה אחריי ונכנסתי במהירות לחדרי. אינני זוכר כיצד הגעתי למיטתי או מתי נרדמתי, נדמה היה שרק עצמתי את עיניי, כשנשמע צילצול הטלפון. המחשבה הראשונה שחלפה בראשי הייתה שזו ודאי היא, מצלצלת להתנצל ולהצטדק... מעולם לא כעסתי כך על אף אחד, לא הייתי מוכן לשמוע הצטדקויות שווא, לא רציתי לשמוע את קולה כלל! בכל זאת עניתי. כפי שחשבתי, זו אכן הייתה היא... אך לא לשיחה כזאת ציפיתי. לא היו הצטדקויות, לא סליחות, רק שלוש מילים: "יניב... בוא... אליי...". שלוש מילים, שאחריהן קולה נשבר והשתררה דממה. קראתי בשמה, אך היא לא דיברה עוד. בעודי אוחז עדיין בחוזקה במכשיר הטלפון הסלולרי, התחלתי לרוץ לעבר ביתה, הממוקם במרחק של כמה רחובות. מעולם הדרך לביתה לא נראתה לי ארוכה כל-כך. רצתי, בעוד הפחד האוחז בי מתגבר עם כל צעד... מה קרה לה? למה לא הגיעה? למה קולה נשבר כך? האם היא בסדר? למה צילצלה ככה? ולמה לא ענתה?.. לבסוף הגעתי אל ביתה. כל החלונות היו חשוכים. הדלת לא הייתה סגורה עד הסוף. נכנסתי במהירות, צעקתי את שמה... אך לא היה מענה. התחלתי להתרוצץ בבית החשוך והדומם, עד שראיתי אותה... היא ישבה, נשענת על הקיר, עיניה עצומות, שפופרת הטלפון עדיין בידה... המון דם סביבה... לאחר רגע קצר, שנראה לי כמו נצח, הבחנתי בטלפון הסלולרי שעדיין אחזתי בו והזעקתי אמבולנס. עמדתי במרחק כמה צעדים ממנה ולא הייתי מסוגל לזוז עוד. איך יכולתי לכעוס עליה כך?! איך יכולתי להעלות על דעתי שתוכל להבריז לי?! למה לא הלכתי ישר לבדוק מדוע לא הופיעה?!..
האמבולנס הגיע. אינני יודע כמה זמן עבר או מה התרחש בינתיים. פחדתי להתקרב אליה, פחדתי להביט לעברה. כדרך ערפל סמיך, הבחנתי בשלב מסויים כי אחד האנשים שהגיעו באמבולנס ניגש אליי וניסה כנראה לדבר איתי. לא היה לי איכפת. לא שמעתי אותו, לא ראיתי אותו... רק היא הייתה חשובה. והאשמה שלי... כן, האשמה! לא היה לי ספק כי אני הוא האשם במה שקרה לה... אני רוצח! הכל בגללי!.. העולם כאילו עצר עבורי... עד שלפתע אל האדם שעמד בקירבתי ניגש אדם נוסף ושמעתי אותו אומר "יש לה סיכויים טובים. צריך להגיע מהר לבית החולים!"...
אינני זוכר הרבה ממה שהתרחש מאוחר יותר. אני יודע שאיכשהו הגענו לבית החולים. אחרי זה מישהו החזיק אותי, בזמן שלקחו אותה לאנשהו. לבסוף מצאתי את עצמי יושב לייד מיטתה... והיא... חיוורת כל-כך... אך עדיין, יפה כל-כך... עיניה עצומות... נשימתה חלשה... מכשירים רבים מחוברים לגופה הזעיר... אנשים רבים חלפו מסביב... משפחתה... רופאים... מישהו האכיל אותי בכוח... אך שום דבר לא היה לי איכפת. כל הזמן הבטתי רק בעיניה העצומות וחיכיתי שתפקחנה. והיא אכן פקחה את עיניה. עדיין לא הייתה לי שום תחושת זמן או מודעות למציאות... אך לאחר נצח מתמשך בו ציפיתי שתחזור אליי, היא התעוררה והביטה בי. תחילה המבט היה מבולבל ולא ממוקד. לאט-לאט המבט התמקד, וזוג העיניים הירוקות הופנה לעברי. "הגעת..." היא חייכה חלושות. "הצלת אותי...". ניסיתי לדבר, אך שום צליל לא בקע מגרוני. לא הייתי מסוגל גם לזוז. הייתי משותק מרוב שמחה... רונית שלי חזרה אליי!
כיום אנחנו כבר נשואים. עברו שנתיים מאז אותו מקרה. את הגנב, שפרץ לביתה בחשבו כי הוא ריק ודקר אותה, כמובן לא הצליחו לתפוס. אבל עכשיו אני תמיד שומר עליה, ולעולם לא אתן לאף אחד ולשום דבר לפגוע בה שוב. לא בה ולא בילדנו הקט, העתיד להוולד בקרוב.


וואי, זה לא נראה כזה ארוך כשכתבתי אותו
אממ... אז.... לילה טוב לכולם!
ויקי.