ולא יכולתי לעשות כלום.. הבטן עלתה והתכווצה-  הבנתי ישר שמדובר בפגיעה פנימית , משהו קרס.

החזקתי אותו בשתי ידיים בוטחות , ראיתי אותו גוסס לאט וניסיתי להרגיע וללטף והלגיד שהכל יהיה בסדר..

אבל העיניים התכסו שחור והירוק המדהים שפעם היה בהן נעלם.. התכווצות נוספת השתנקות וזהו.

ככה הוא עזב אותי בלי שום סיבה מוצדקת.

אף פעם לא בכיתי ככה. בטח שלא בגלל מוות.

אני מבינה מוות ובאמת חושבת שהוא חלק מהחיים שלנו ושזה טבעי.

אבל לא ככה. לא כשזה נקטע כל כך מוקדם, זה עוד לא היה הזמן שלו.

אני באמת מנסה לא לחשוב על זה, עבר לילה שלם מאז.. אבל איך אפשר?

איך אפשר להפסיק להריץ זיכרונות ורגעים ואושר כל כך גדול שפשוט לא ישוב יותר?

אני מנסה כבר שלוש שעות לפרוק את כל מה שיושב לי על הלב ומעיק לי על הגרון ופשוט לא מצליחה,זה לא בסדר.

זה לא צריך להיות ככה. פשוט לא.