לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, רציתי להקדיש קטע מסויים לאדם יקר שלא יחזור.
מטעמי פרטיות וחשש שהקטע הכל-כך אישי הזה, שנכתב במיוחד וספציפית לאדם כל-כך מיוחד,"יגנב", נמנעתי מלפרסם אותו שנה שעברה, ואני נמנע גם הפעם.
אני מקדיש במקום המקור את הקטע הבא בהמון אהבה לאדם יקר שלא יחזור.
ראיתם פעם עץ נובל?
אני ראיתי.
תארו לעצמכם את העץ הכי חזק בעולם, הכי גדול, הכי גבוה מכולם.
זה שהתחבאתם מאחוריו במשחקי המחבואים, התנדנדתם על ענפיו, תלשתם את עליו.
גילתם לו סודות בנעורים, ברחתם אליו כששגעו אתכם ההורים.
חרטתם על גזעו גילויי אהבה ראשונים.
העץ הכי עבות.
הכי טמיר.
הכי יפה.
ואז, לאט לאט, מבלי שאף אחד שם לב, העלים מתחילים לנשור, ענפים מתחילים לחרוק, הפירות מרקיבים והפרחים יבשים.
ואתם? אתם רק עומדים ומקשיבים.
עומדים ובוהים.
עומדים ומקווים.
החזאי אומר שזה מזג האויר.
החקלאי אומר שזאת האדמה.
הגנן מאשים את החרקים.
ואתם?
משקים.
מלטפים.
מחממים.
העץ כבר כמעט עירום לגמרי, נטול פירות, הפרחים קמלו, השורשים הרקיבו.
החזאי אומר שזה האקלים.
החקלאי אומר שזה הריסוס.
הגנן מאשים את עוברי האורח.
ואתם? יודעים שזה הסוף. יודעים שזה נגמר. ומחכים. ומחכים. ומחכים.
ראיתם פעם עץ נובל? אני ראיתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
