יותר טוב כלום מכמעט...

יש דברים שפשוט מעולם לא נועדו להיות.

ואיכשהו, אני תמיד מוצא את עצמי שואל "למה?", כאילו זה יעזור.

כל-כך קטנים הסיכויים ואני עדיין משלה את עצמי, ומקווה.

שרשרת אין סופית של ציפיות ואכזבות, בזו אחר זו, בסדר ידוע מראש ובלתי ניתן לשינוי.

ועם כל מה שלמדתי, הבנתי ושכנעתי את עצמי שהפנמתי - אני תמיד נכשל. מבחן בלתי-פתיר עם צורך בלתי מובן לגשת אליו ולצפות לעבור.

אני חושב שישה צעדים קדימה ובכל זאת מרשה לעצמי, בצורה מטופשת מדי, לחזור על כל ששת הצעדים במציאות ולהגיע לאותה המסכנה, עם ניסיון וידע שלעולם לא אשתמש בהם, שישכנעו אותי שאזדקק להם, שהפנמתי ושאני הולך להצליח במבחן שאני יודע שאכשל בו.

אני מגיע למבחן גם כשאני חולה, גוסס וכשיש לי אישור מחברי להישאר לשכב בבית. אני גם מגיע למועד ב', ו-ג', ו-ד'...

יש דברים שפשוט מעולם לא נועדו להיות.

לא נועדתי לאהבה.