אישה ילדה

לאחרונה מתקנאה אני עד מאוד בבנות מסויימות. בנות אלו שאני נתקלת בהן בטלויזיה, ברחוב, בקניון וגם בעבודה מתהלכות עם גבות כמשנות סדורות להפליא. כל שערה מוקפדת בגבתן וניצבת דום במקומה. מאילנית לוי ועד דורית בייניש, רובן מהלכות בגאון עם גבותיהן המורמות והמרוממות, ואני עם גבותיי הבהירות והפרועות – אנה אני באה.

השבוע החלטתי לעשות מעשה. ניגשתי לחברתי המוקפדת סמדר, שהיה לי ברור שהגבות המושלמות אינן מעשה ידיה להתפאר, וביקשתי את הטלפון של אמנית הגבות.

סמדר הסבירה לי בסבלנות שלריסה מאוד מאוד עסוקה, שיש לה תור ארוך כאורך הגלות ואם ירצה השם, במקרה הטוב היא תקבע לי תור לרבעון הבא..

איתרע מזלי ואותה לריסה אליה התקשרתי טעתה לחשוב שאני אחת מלקוחותיה הנאמנות והקבועות המקפידה על קוצן של גבות. על כן היא קבעה לי תור ליום ה' בשעה 21:00.

הגעתי הערב נרגשת למקום. צלצלתי בדלת. הבן שלה פתח לי את הדלת ושלח אותי לאחר כבוד לעלות לקומה השניה. בזמן עלותי במדרגות עלו באפי אי אלה ריחות וניחוחות, אבל אפילו הם לא פגעו בנחישותי ובדרכי לעיצוב גבות של מליון דולר.

כשנכנסתי לחדר הקטן מצאתי 3 בחורות יושבות ומחכות בסבלנות לתורן, ואחת על מיטת הטיפולים. לריסה, במבטא קווקזי כבד, הזמינה אותי לשבת על השרפרף הקטן שנשאר פנוי בחדר. עודי מתיישבת וכבר אני מבחינה שלריסה מורחת כמויות נדיבות של שעווה על גבות הקורבן. עוד לא הספקתי לנשום והנה היא מדביקה רטיות (או מה שלא יהיה) ומושכת אותן ואת שערות הגבות הסוררות לקול ענות חלושה של הנמרטת.

אינסטינקט בסיסי אומר לי לקום וללכת, אבל מייד גערתי בעצמי: רצית גבות יפות. אם צריך לסבול תסבלי. כמו כולן, לא?

אותו רטואל חזר על עצמו פחות או יותר עם שאר הקורבנות. יש לציין שלריסה יסודית מאוד, והטיפול בכל אחת מהן אורך לפחות חצי שעה. אין שערה בגבות שאינה זוכה לטיפולה המסור.

סוף סוף מגיע תורי. אני מייד מבהירה ללריסה היקרה שאצלי אין אופציה לשעווה.

לריסה כבר עלתה עליי. היא מבינה שאני יצור פחדן ושפל רוח, אבל גם עקשן ועצבן.

לכן, היא פוסקת, על שעווה נוותר, אבל לא על צביעת הגבות, כי יש בהן "גוונים" (תרגום –שערות לבנות).

המתקפה מתחילה. הפינצטה והמספריים קופצים על הגבות שלי. ללריסה מברשות שונות ומשונות בהן היא תופסת את הגבות בזוויות בלתי אפשריות,  גוזרת ומורטת עד שהתוצאה לשביעות רצונה.

בשלב הבא לריסה מביאה קערה עם מברשת וצבע. היא מברישה את גבותיי ופוקדת עליי לשבת ולחכות (בינתיים נכנסו עוד 3 עלמות). אני עוברת על יד המראה ונתקפת בעתה. אין ספק שספגתי את אוירת הבית. עם שערותיי הבלונדיניות וגבותיי הצבועות בגון כהה, אני נראית כמו קווקזית שורשית במיטבה.

לריסה ראתה את מבט הבעתה בעיניי (ובעיני הפציינטיות). היא מרגיעה אותי, אבל התעוקה בחזי הולכת וגדלה. צד שמאל מעל הגבה נעשה שורף באופן בלתי נסבל. אני מתחננת לפניה שתוריד את משחת הנעליים מהגבות שלי. למזלי היא נענתה.

תכלס, בסוף יצא מה-זה יפה. למעט אדמומית קלה, הגבות הקווקזיות יצאו  נינטיות להפליא. הן חזרו למימדיהן הטבעיים, ואילו עיניי התכולות כעת מודגשות שבעתיים.

לפעמים שווה לסבול.

וברוח דוד ביהונתן רצ"ב שירית.