אישה ילדה

מה יותר קשה? לשלוח ילד לצבא, או כשהילד נוסע לטיול הגדול שאחרי הצבא, למדינות שונות ומשונות?

האמת? לא יודעת. כשהוא בצבא ניתן לראות אותו אחת לשבוע שבועיים, לדבר איתו בפלאפון, לדעת שהוא במסגרת ויש למי לפנות, (ואם צריך גם את מי להאשים). ובחו"ל? רק להתפלל ולייחל לטוב.

הוא נסע לתקופה של חצי שנה עד שנה. זהו הטיול שהבטיח לעצמו לקיים בתקופה שהיה בצבא. בכל אותם רגעים שבהם קרע ת'תחת והבטיח לעצמו שהפיצוי בוא יבוא, ואכן. הגיע רגע האמת.

בשחר יום רביעי הוא המריא למרכז אמריקה. הכרחנו אותו לקחת פלאפון, אפילו מבלי להשתמש בו למקרה שיצטרך אותו למקרה חירום.

היום הוא סמס לי מטרינידד (כן. יש מקום כזה) שגנבו לו  שם  טרבלרס צ'קס .

אחרי תהליך מייגע של התקשרות ושיחה שלי במשך כשעה עם המרכז הבינלאומי, בוטלו ההמחאות.

לא כל כך אכפת לי כמובן מהכסף. אכפת לי שהוא נמצא במקום לא מוכר, שהוא אינו מכיר את המנטליות שבו, ואת הסכנות האורבות שם, ושלמרות כל האזהרות, ניתן להפתיע אותו. ואכפת לי שהוא עדיין רק בתחילת הטיול, ואני מתפללת שלא יעבור עוד חוויות שיאיימו על גופו ורכושו.

כדי שלא אטריף את עצמי לדעת, רוב הזמן אני  מעסיקה את עצמי במחשבות מרגיעות. בעיקר מפנטזת על הרגע שבו תנחת כף רגלו על ארץ הקודש. אני מדמיינת את ההתרגשות של כולנו, השמחה, החיבוק, ההקלה..

הטיול הזה הוא כנראה משהו שכמעט כל החיילים המשוחררים (ואולי לא רק הם) רוצים וצריכים לעבור. זהו "מבצע" שניתן לקיים אותו רק בתקופות ביניים בין לימודים, צבא ושוב לימודים, משפחה וכו'. אומרים שזה מבגר, מעצב, מעצים ונותן תחושת עצמאות וחירות.

ואני רק  מקווה בשבילו שיהנה, וגם שידע להבא לעמוד על המשמר לגבי כל דבר הנוגע לגופו ונפשו כמו שנאמר "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם."

אנא החזיקו לנו אצבעות בחוזקה: לאמיר שלי - שיהנה וישמר, ולאביו ולי - שנישאר שפויים..