אישה ילדה

אני עוברת על יד המקרר. איכשהו נתקעת מול התמונה הצמודה במגנט למקרר, של בני אמיר שכבר 5 חודשים מתייר לו במרכז אמריקה, ושל אימי יולדתי. בתמונה תופס אמיר היפה שלי את אימי בפניה, ומצמיד לה נשיקה על הלחי. הבעת הנחת שעל פניה אומרת הכל..

כבר דברתי על זה שיש לי רגעים כאלה שבהם הגעגוע מתגבר. הצורך לחבק, לנשק ולגעת בו הופך לכמיהה חזקה עד כאב.

ועכשיו יש עוד מישהו להתגעגע אליו..   בננו יוני התגייס לצה"ל לפני כחודש.

נשארנו עכשיו בבית בעלי, בני יואב בן ה-12, אנוכי וכמובן כלבנו הנאמן רוקט.

עבור כל אחד משניהם שמורים לנו געגועים ודאגות אחרות.

אמנם יוני חוזר לחלק מסופי השבוע הביתה, ואת אמיר לא ראינו זה עידן ועידנים, חוץ מאשר בסקייפ, אבל באמצע השבוע זה מרגיש לנו כסוג של בדידות. לכל דמות בבית יש תפקיד, ובהעדרה כולנו מרגישים את החסר. ועכשיו - שניהם..

ליוני לא קל. הוא לא סתגלן כמו אמיר. לא נופל תמיד על הרגליים. זוהי עוד סיבה לדאגה, וגם פתח לתקווה שהצבא יבגר, יפתח ויגמיש אותו. בינתיים זה עדיין לא קורה, ואני מקווה שהניצן הזה שיש לו פוטנציאל כה יפה, לא יסגר עוד יותר.

ליואב יש היום יומולדת! הזוג הצעיר (אני ואבא'שלו כמובן) פינקנו אותו יפה, והוא היה מאוד מבסוט.

ו.. לינוקא הזה יש עוד שנה בר-מצווה. וואו. איך שהזמן עובר..

אני רצה לקידוש אצל חמותי. נשיקות לכל האנשים החמים כאן שאני מתגעגעת אליהם מאוד.

תהנו בחג, ומחר-מחרתיים כמובן - תרבחו ותסעדו