אני,עצמי,אנוכי ואנשים טובים על הדרך

לשוטט ממש רחוק למרות שלא אזוז מספינתי המונחת על מדפו של הקברניט המנוון.

הקברניט מזמן כבר עזב את הספנות והרפתקאות העולם הזה.

הקברניט מזמן כבר שקע בעצמו. בתוך האטלנטיס האבודה שבתוך נפשו הפצועה.

אבל לי זה לא יזיק.

אני אחקור ימים ויבשות בתוך בקבוק הזכוכית הקטן.

איש לא ידע על קיומי. חוץ מאנשי הצוות שלי.

אנשי צוותי יהיו בכלל פרי דימיוני.

ואבלה את זמני במחקר ממצאים מהיבשות החדשות שאגלה, אמצא מינים חדשים של חיות והכל- בלי תחושת זמן ומבלי שהשנים יעברו כלל.

והכל- בתוך הבקבוק הקטן, עם הספינה בתוכו, בעלת המפרשים המפוספסים בכחול עדין,עם פקק השעם, על מדף הקברניט הזקן שבע הימים ובעל הנפש המצולקת.

רומאנים.

חזרתי לסוגה הישנה והמוכרת.

אני אוהבת את התחושה שבקריאה סדירה.רצופה של ספרים כאלה.

זה מרפא את הנפש.

אני בעולם אחר.

עם ספרים אני בערים שאני לא מסוגלת אפילו לתאר את ה...אופי,הקסם,הריח,התחושה,האווירה,ההוויה שבהן.

עם ספרים אני מסוגלת לראות דברים שאת היופי שלהם לא קלטתי לפני.

אחרי ספר טוב השקיעות מהחלון הענק שבסלון מקבלות אופי שונה,הגעגוע הדק אליו הופך לנוגה וכל כך טוב,כמעט ממכר, והאוויר,לאחר שעות על גבי שעות של קריאה רצופה מבוקר עד אחה"צ- מקבל ניחוח שונה של דימדומים ושלווה.

הנפש מאבדת מצלקות הדרכים והדרדרים שננעצו בה.

הרוח עוזבת. למקום אחר. לחוויה שונה.לזרועותיו של אחר.

לחץ המבחנים נרגע מעט.

הוא,בעצם, יפסק בשבוע הקרוב- עכשיו יש לי מבחן אחת לשבוע. ולא יותר, למזלי.

השגרה הזאת הוציאה אותי מדעתי.

אני לא הייתי מסוגלת לעבור את השבוע בשלום בלי יום חמישי.

ימי שישי הם פשוט מתנת השבוע לי.

היא תתלונן כל כך הרבה, ותבכה אפילו [לא באוזניו. כמובן.]

וכשהוא יאמר לה שהוא אוהב אותה- זה בעצם לא ישנה.

היא לא תתעודד.

הוא יותר בשבילה ממה שהסכימה להודות בפניו ובפני עצמה.

[הרומן משפיע יותר מדי על הכתיבה שלי. אבל וול, מה תהיה כתיבה בלי השפעות מסביב? שיר,ספר,סרט, דיבורים. הכל התחיל בעצם מהתליון המסקרן שהיה על צווארו.]

אבל כשיגיע, היא לא תתלונן, ואם יעלה את הנושא- היא לא תסכים לחזור עליו.

זה לטלפון וזה לפנים מול פנים.

אין לערבב בין השניים.

היא היתה אדם שונה בטלפון. כאילו השיחוות ביניהם לא נגמרו והיו ימים ולילות ביניהן-

השיחות היו שיחה אחת ארוכה שסיפרה הכל אודות יחסיהם.

וכשהוא יגיע היא תחבקו, תנשק אותו נשיקה קטנה והם יצאו, כשהוא מתחנן לחיבתה.

היא לא תהיה קרה. רק מעט מרוחקת.

ואז הם יעצרו, בקרן הרחוב-

הוא ישאל מה קרה לעיניה, מה קרה לניצוץ בהן.

והיא תענה שהיא רק עייפה.

ותתרחק, בלי לשים דעתה לכך.

הוא יחזיק בה חזק, לא יתן לה להתרחק. שיטה חדשה לבקש את תשומת ליבה.

מוזר מאזן הכוחות ביניהם.

היא הסבירה בהינף יד שהשבוע האחרון היה די מתיש.

הוא חיבק אותה. אימץ אותה אל ליבו.

והיא החלה בוכה. בחרש.

כי את החיבוק שלו אי אפשר לפרש לדרכים נוספות, רק לאחת- הוא אהב אותה, באמת.

[כמה תהיתי אם לכתוב משהו בסגנון זה. ואז הבנתי- החומר הזה הוא מן כמיהה.לא שלי. של אחרים. חלק גדול מהאישיות שלי הוא הרומאנים האלה. אני...אני.]

אני ניצחתי.

אני תמיד מנצחת אותו.

רק לא בדבר אחד.

הדבר שהכי מציק לי.

דווקא שנראה שאני כן עומדת לנצח- הוא משנה את כל הלך הדברים- לכיוון אחר לגמריי.

דווקא כשהכללים ברורים, וכשהשגרה מתחילה להכות שורשים [שגרה טובה. כזאת שהיתי צריכה] - הוא משנה הכל. עובר לדבר הבא.

אפילו בלי לעצור לשמוע את רחש העלים שנישאו ברוח עקב המרוצה של שנינו, נוחתים חזרה לאדמה.

שמתי לי למטרה לנצח בדבר הבא.

בלא לדעת את  התנאים- אני מתקדמת.

בטח התנאים ישתנו או שהכל יגמר עוד לפני שאגיע למטרה.

זה העניין במטרות. זה העניין בלנצח.

אתה כל כך מעוור או יותר נכון- מפוקס במטרה,נקודה אחת- שאתה מנטרל הכל מסביב ולא שם לב לתנאים.

הוא בטח יסובב הכל.

יסובב אותי.

יסובב אותי להתמודד איתו.

חדירה חדה מדי לשטח שלי.

פלישה ברגליים נעולות בנעליים שנועדו לרמיסה לתוך פס דק ועדין של חיים.

ולהדוף הכל בעזרת הדמיון. הדמיון והחוזק של נפש מתוחזקת בקסם המתואר ברומנטיקה הישנה של ספרים.

התמכרות חדשה.

אלייך.אליי.אל הדימיון שלי.

אל פריצת גבולות.

אל בחינת קווים אדומים.

אל בחינת ההמון מהצד.

אל בחינת תווי פנייך כשאתה מהורהר.

התמכרות.

דימיון נהדר. קסם מסנוור.

שמש,עננים,ערב, כוכבים- ואני עדיין בתוך עצמי.

אני נהנית מכל רגע.

"אמא. תבטיחי לי אחד נוסף."

 לנשמה.לא לי.

"It's just puppy love, there will be another."

Well- that's what she said.

והיא יכולה להמשיך לומר.

קנאה? אני לא מסוגלת. לא כרגע.

ולא, לא נפרדנו.

- מכתביו של רב החובל של הספינה עם המפרשים המפוספסים בכחול עדין, הסגורה-לא סגורה בתוך הבקבוק הקטן מהזכוכית עם פקק השעם, על מדף מכתבתו של הקברניט המנוון. הפצוע ושבע הימים. -

~ונהניתי מכל רגע.~