אני חושבת שאמא שלי מעולם לא קיבלה את העובדה שאני לא מושלמת. איך משהו יכול להיות לא בסדר עם ילדה כל-כך חכמה ומוכשרת? הראשונה מבני המשפחה לקבל תעודת בגרות, היחידה שסיימה תואר ראשון, היחידה ששולטת בשפה שניה. אף שהכירה אנשים עם בעיה כמו שלי, היא אף פעם לא חשבה לשלוח אותי להבדק. או שהייתי ממש טובה בלהסתיר את זה או שהיא היתה ממש טובה בלהכחיש. הכל בסדר ואין מה לדאוג. הילדה מצליחה ומאושרת בבית הספר ומחוצה לו. האם לא הראיתי סימנים של מצוקה חברתית או נפשית?
אבא שלי סבל מאותה הבעיה שממנה סבלתי אני. לאמא שלי לא היה כל קושי להכיר בבעיה שלו. למעשה היא הקפידה להזכיר לו, להתלונן ולקנטר אותו. הוא ניסה לפתור את הבעיה אבל זה היה קשה מדי או בלתי אפשרי, אז הוא החליט לבודד את עצמו מהעולם. לעבוד לבד, לתת לה לנהל את העניינים. לפעמים היה מספר לנו על התסכול – מודה בחולשתו. לפעמים היה מכריז בקול רועם "זה אני! אי אפשר לשנות אותי!" - מפגין שרירים. ההתמודדות שלו התמקדה בהתבצרות בתוך עצמו. הופך את עורו לעבה יותר ומעשן בשרשרת עד שהפך את עצמו לנכה וכמעט איבד רגל.
כשהייתי בתיכון, חברתי ש' התחילה לנדנד לי. "את ממש חירשת" היא אמרה והוכיחה לי באינספור דוגמאות. האמת, מאיימת ככל שתהיה, היתה גלויה לפני. נאלצתי להודות בצדקתה. פחדתי. נקטתי את העמדה של אבא שלי. "זאת אני ואין איך לשנות את זה". היא היתה יושבת לידי בכיתה, "מתרגמת" עבורי את מה שאמרו המורים. מתעלמת או מתריסה נגדם כשביקשו ממנה להפסיק לדבר בשיעור. המתרגמת הראשונה שלי, מתוך רבים וטובים שיבואו אחריה. בימים שהיא היתה חולה, הייתי מניחה את הילקוט על השולחן ואת הראש על הילקוט והולכת לישון באמצע השיעור. כמה כבר אפשר לבהות בראשים מדברים? המורים הניחו לי לנפשי. לא יודעת מי מהם היה מודע לבעיה שלי. הייתי תלמידה טובה ובבית-ספר של חנונים, משמעת לא עולה על הפרק. בבית החרושת לציונים שהיה התיכון שלי, כל עוד הוצאת 100 הניחו לך לנפשך ולמוזרותך. הייתי מעורבת חברתית, מלמדת ומדריכה בפרויקטים של בית הספר ובחוגי סיור - לא היתה להם סיבה להתערב.
במבדקים לצבא הסתרתי את עניין השמיעה. לא רציתי שיחרור או קל"ב. השתבצתי בתפקיד טוב ביחידה טובה, עשיתי את העבודה והסתדרתי עם המפקדים. לחלוק חדר או אוהל עם עשרים אנשים לא היה קל. לא משנה כמה נעצתי מבטים, לא קלטתי מה קורה סביבי. לא השתלבתי בשיחה. ההתבודדות שתמיד היתה המפלט המיידי שלי, לא היתה קלה להשגה. אבל הסתדרתי. התחבאתי מאחורי ספר או שקעתי בשיחה פנים אל פנים עם אדם אחד. הפופולריות שלי לא הרקיעה שחקים אבל לא ממש היה לי איכפת. גם לא הסתרתי את הבעיה שלי. אני זוכרת איך הכרזתי בפני מישהו: "אם מישהו ממש רוצה להגיד לי משהו הוא יבוא ויאמר לי בפנים. כל היתר זה קישקושים מיותרים".
כשהשתחררתי והתחלתי לרקוד פלמנקו – הלך לי נהדר. יש לי חוש קצב טוב, זכרון קטלני ויכולת חיקוי, תכונות שפיתחתי במשך שנים כדי לפצות על הקושי לשמוע. אבל כשהמורה פנתה אל כולם ואמרה משהו כמו "בואו נעשה את זה שוב והפעם נתחיל מהלטרה" לא תמיד שמעתי אותה. לא ידעתי מאיפה מתחילים. הסתכלתי על האחרים והצטרפתי, תמיד שבריר שניה מאוחר יותר. היא היתה הראשונה ששאלה אותי – למה את לא הולכת להבדק?. ניסיתי להסביר ש"אין טעם, אני יודעת שיש לי בעיה, ולבעיה שלי אין פתרון. אבא שלי ניסה את זה פעם – מכשיר שמיעה, זה לא עוזר". היא לא השתכנעה, המשיכה להתעקש ואני המשכתי להדוף אותה מעלי.
היתי סטודנטית למשפטים כשאני והקרניבור הכרנו. את הסמסטר הראשון ב- 1999 ביליתי איתו בניו-זילנד, ראשונים לראות את השמש עולה על העולם במילניום החדש. בלימודים תמיד הייתי נוכחת-נפקדת, לא באה לשיעורים. לומדת מספרים ומחברות. הוא נסע קצת לפני ועד שהצטרפתי אליו הייתי מאוד בודדה. הקרניבור תמיד עודד אותי לגדול אבל אף פעם לא לחץ. דווקא כשאנחנו בנפרד, אני עושה את הצעדים האמיצים יותר של חיי, מציירת, משפצת רהיטים. שיהיה לי מה להראות ולספר לו כשניפגש שוב ובתקופה הקצרה הזו, בין הנסיעה שלו לנסיעה שלי, מצאתי את עצמי ברחוב קינג ג'ורג, נכנסת למכון השמיעה הקטן בסמטה אלמונית, בפעם הראשונה בחיי בגיל 23.
אני זוכרת את עצמי יושבת בתא הקטן. החלק הראשון היה קל – ללחוץ כששומעים צפצוף. החלק השני היה מביך – הייתי צריכה לחזור על המילים שנאמרו "כמו שאני שומעת אותן", כך אמרה האודיאולוגית. מצאתי את עצמי מדברת ג'יבריש שוטפת. מסיימת כל מילה בסימן שאלה. ידעתי שאין מילה כזו "קלטיש?" אבל זה מה ששמעתי. בתא הקטן, לא יכולתי לראות את שפתיה, את שפת הגוף. לא יכולתי להסיק מהי המילה מתוך הקשרה בשיחה. סתם רצף של מילים רנדומליות. אחד המבחנים הקשים בחיי. העינים שלי התרוצצו מצד לצד, יכולתי להרגיש את האוזנים שלי מזדקרות, מתאמצות לשמוע, מנסות לחדור דרך האוזניות. הצוואר הופך נוקשה.
כשהבדיקה סוף סוף נגמרה והדלת נפתחה, היא עמדה שם עם איש עטוי חלוק ושניהם הסתכלו עלי מוזר. הם אמרו לי שיש לי בעיית שמיעה רצינית, שאלו אותי למה לא אובחנתי בעבר ואיך התמודדתי עד היום. הם הביטו לסירוגין בי ובתוצאות הבדיקה, משתאים. כאילו הייתי אחד מהתינוקות הנטושים שאומצו על-ידי זאבים, הולכים על ארבע ונוהמים אבל חיים ואנושיים. או שלפחות כך הרגשתי.
התחלתי לבכות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
