MrCellophane

כתבה באחד הפורטלים הביאה אותי לכאן. אני לא זוכר איזה מהם זה היה, לא זוכר את הבלוג הראשון שקראתי.

זוכר רק שחשבתי לעצמי "יאללה, למה לא". כתבתי כמה שורות ופירסמתי.

עשה לי טוב לראות את הכינוי שבחרתי לעצמי מופיע שם ואיך הקאונטר מצד שמאל עולה בדקות שאחרי הפירסום.

ואז היו גם תגובות. פחות על מה שכתבתי, יותר איחולי הצלחה וכאלה.

וואלה, נחמד לי פה.

אח"כ כבר העסקתי את עצמי במחשבות, על מה אהיה הקטע הבא שאכתוב. אז עוד לא ידעתי שקוראים לזה פוסט. גם לא הגבתי חזרה במקום הנכון, אלא רק תגובה כללית לכולם. נראה לי שזה זמן טוב לתקן את זה עכשיו.

עם הזמן – חבורות. ואייסיקיו. ומסנג'ר. וטלפונים. ופגישות. וחברים. וקשרים.

והזמן שחולף בין הפוסטים מצטמצם, תכיפות הביקורים בישרא עולה.

לא עובר זמן רב עד שאני נכנס לפה כל יום, לפעמים יותר מפעם אחת.

ועכשיו – שנה.

מי היה מאמין שזה יחזיק. שאני אתמיד. שאנשים באמת יתעניינו במה שיש לי לכתוב. שירגישו בחסרוני אם אני אפסיק לכתוב לפרק זמן ארוך מהרגיל.

וכמה שהמקום שונה עכשיו. אנשים עזבו, אנשים הצטרפו.

ואולי זו הזדמנות טובה לומר כמה מילים דווקא על אלה שליוו אותי בהתחלה ועם הזמן סגרו. והם עדיין חסרים.

דורותי: שהיתה כאן הרבה לפני. בשלב שאני הגעתי היא כתבה רק שירים, לפני כן גם בלוג רגיל, ככה מספרים. הראשונה שפגשתי מכאן, אני חושב. לשמחתי עדיין מתעדכנת ומגיבה..

הייזל: שלדעתי היתה אחת הכותבות היותר מוכשרות בישרא. כתיבה מדוייקת, מרגשת, תמיד נוגעת. בלוג אמיתי, שנוגע איפה שכואב. כמה חבל שהיא כבר לא כאן..

פאנטה: למרות שטכנית הבלוג עדיין קיים. לא כותבת כבר המון זמן, כנראה שאני משלים עם זה שהיא לא תחזור.. בלוג שכולו מאגניבות. מי שלא מכיר – למזלכם אתם יכולים לנבור אחורה ולראות בעצמכם.

חוץ מזה אני רוצה לומר המון תודה לאלו שהיו מההתחלה ונשארו, והפכו את המקום הזה להרבה יותר כיף לבקר בו – סבינה, גרין-מייל וקימי.

תודה לכם שהייתם איתי, הייתם קהל נפלא