MrCellophane

עם השנים למדתי להיזהר מאוד מהמחשבות שלי, כי איכשהו מהר מאוד הן הופכות למילים.

עד כמה שאני שקול ומחושב בהמון דברים, קשה לי לשמור על הפה שלי לפעמים וזו בעיה.

היום בעבודה התנהל דיון נוקב על התנתקות, תוצאה של חסימת הכבישים שהיתה צפויה (ואכן התרחשה) בשעות אחה"צ.

5 חילוניים תל אביביים מול שתי מתנחלות דתיות.

באופן טבעי הדיון גלש מהר מאוד מההתנתקות כתוכנית אסטרטגית, ליחסי המתנחלים מול הישראלים.

וככה הצגתי את זה גם. כי בעיני המתנחלים (ולצורך הדיון פה אני אכליל אותם כקבוצה) חדלו להיות ישראלים.

בעיני הם מאיימים על קיומה של המדינה, ולכן כל פעולה מצד המדינה לגיטימית נגדם מטעמי הגנה על המשטר.

להגיד שהיתה הסכמה? לא היתה.

עם כל התמיכה שלי בתוכנית, כאב לי על האנשים האלה, שיצטרכו לשלם מחיר אישי כבד. כאבתי את כאבם.

הזדהיתי עם הסיסמא שהיתה להם בהתחלה ("יש בי אהבה והיא תנצח") ועם כל פעילות לגיטימית שתעלה את הנושא לסדר היום הציבורי, כולל המיתוג של הצבע הכתום, השלטים והפעילים בצמתים.

היום, כמה חודשים אחרי תחילת המאבק האזרחי, אני רק רוצה שיעיפו אותם כבר.

לא כאב יש בליבי, אלא שמחה לאיד.

אני מת שהנהגים יצאו מהמכוניות ויקברו את הפורעים האלה במכות, מצידי שידרסו אותם.

אני מת שישברו להם את הידיים והרגליים.

ואבוי למחשבה - אפילו כשיש פיגוע ירי כנגד המתנחלים הפורעים - כואב לי פחות.

הסרט הכתום הפך בעיני לסדין אדום.

הידרדרתי לשפל השנאה.