"החיים מה השאירו בי, כמה צלקות בצד..." (היהודים / "מחפש תשובה")
אמא שלי לא שקטה.
בעיתוי גרוע שמעה מאיזו חברה שלה על בחור בגילי שגילו לו סרטן בברך.
סבל מכאבים, עשה אלף בדיקות, ובסוף גם MRI שגילה סרטן. הבחור בינתיים החלים.
ה-MRI שלי יהיה בחודש הבא. בינתיים הרופאים לא יודעים כלום.
אמא שלי אמרה שהבחור ההוא מאוד סבל מכאבים, מה שלמזלי לא קורה אצלי.
ובכל זאת, יש איזה משהו שמתקתק בראש ולא נותן מנוח.
"אמא", אני מנסה להריע (ולא ברור את מי מבינינו), "הדבר הראשון ששאלתי את הרופא זה אם זה יכול להיות סרטן".
סיפרתי לו על ההיסטוריה המשפחתית שלנו. אני ללא ספק בקבוצת סיכון.
"תראי", אני מנסה להסביר לה. "אני חי כל החיים בהרגשה שאת הסרטן שלי אני עוד אחטוף, השאלה רק אם אני אגלה אותו בזמן". בגלל זה אני רץ לרופא על כל מה שנראה לי לא בסדר וכל הזמן מעלה את האפשרות הזו בפניו.
דיברנו קצת על המשפחה שלנו.
3 מתוך ארבעת הסבים והסבתות שלי נפטרו מסרטן. כולם במערכת העיכול.
גם אבא שלי כנראה, אבל את זה כבר לא יידעו לעולם.
הבעיה עם סרטן כמו לבלב היא בגילוי. צריך בדיקה מיוחדת, חודרנית, בשביל לגלות אותו.
אם יש כאבים ומגלים אותו בשלב כזה - הפסדתי את המלחמה.
"צריך מזל", אני אומר לאמא שלי באנחה. "לפעמים פשוט אין מה לעשות, וכל פעולות המנע לא יכולות לעזור".
אמא שלי אומרת שאני נשמע לה לפעמים כמו מישהו עם נסיון חיים של בן 50.
אני מחייך במרירות.
"החיים השאירו בי כמה צלקות בצד", אני מצטט מתוך שיר ידוע.
"כל הזמנים הלכו לאיבוד, זה אבוד.." (חמי רודנר / "מילים נוזלות")
בן דוד של אמא שלי לקה בסרטן לפני כמה חודשים.
לבלב.
הספרים אומרים - 0% החלמה.
ראיתי אותו לפני חודש בערך, באירוע משפחתי.
נראה מצוין, אופטימי בטירוף.
וזה לא שהוא לא יודע מה קורה איתו - האיש למד את כל הנושא בצורה כזאת שהרופאים שלו לא יודעים הרבה יותר ממנו. הוא פשוט עשה התמחות בסוג הסרטן שיש לו.
מן הסתם הוא גם מודע לסיכויים.
איכשהו, הוא הצליח להדביק אותי באופטימיות שלו.
חשבתי שאם 1 מתוך 10,000 יחלים מהמחלה הזו, הוא יהיה האיש הזה.
חשבתי שאם הוא יחלים, זה סימן שבאמת הכל בראש, והרוח יכולה לנצח.
חשבתי שאם הוא יחלים, זה יעזור לי להחלים בבוא היום, אם חלילה אני אזדקק למאבק הזה.
אתמול אמא שלי אמרה שהמצב שלו הידרדר. מאוד.
והוא כבר יודע בעצמו.
זה אבוד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
MrCellophane