MrCellophane

אחד הדברים שאני הכי שונא זה מצבים של חוסר וודאות.

אני עכשיו מחכה לתשובה לגבי הראיונות שהיו לי בשבוע שעבר וההמתנה משגעת לי את המוח. כמעט שכבר לא אכפת לי שהתשובה תהיה שלילית – רק שתהיה תשובה כבר.

אז מה עושים בינתיים? לומדים ויוצאים.

ה-"לומדים" זה די ברור, אז נדבר על ה-"יוצאים".

לפני כמה ימים הייתי עם ידידה שלי שלצורך העניין נקרא לה שני, באיזה בית קפה נחמד באזור.

"ידידה", למי שאינו בקיא במונחים, זו בחורה שבד"כ בתוך תוכך אתה רוצה אבל היא לא שמה עליך.

אז את שני אני די בטוח שאני רוצה, ודווקא לא בטוח בכלל שהיא לא שמה עלי. זה שווה בירור וזה אף יבורר בזמן הקרוב...

היא לא מסוג האנשים שיכולים לדבר עם כל אחד (אני דווקא כן) ובינינו השיחה זורמת והכל טוב. איכשהו אין בינינו הרבה שיחות טלפון ואם יש כאלה – זה כדי לתאם מי אוסף את מי ולאן.

ממנה לא תבוא יוזמה לעולם, כי גם שמעתי ממנה בכמה הזדמנויות לגבי גברים אחרים ש-"אם הוא היה רוצה הוא כבר היה עושה משהו" או בקיצור – הנטל כולו עלי.

אז נסענו, שתינו, טיילנו והיה נחמד.

יש שם איזה אגם מלאכותי קטן ששטים בו ברבורים (!), נדמה לי שאיזה מליונר תרם אותם או משהו כזה..זה היה בעיתונות. בקיצור עמדנו שם מול הברבורים, היא אומרת "יו איזה חמודים" ואני פונה אל הברבור בשאלה "מי רוצה להיות בתנור עם רוטב סויה ודבש?" ומקבל נזיפה מחויכת.

בד"כ אחרי פגישה כזו אני חושב על שני במשך יומיים, אז זה עובר לי למשך כמה ימים ואז בד"כ אנחנו שוב מדברים ונפגשים בסוף השבוע או משהו כזה.

השיחה האחרונה הסתיימה ב-"תתקשר אלי כשתהיה לך תשובה מהראיונות"...מה שהופך את ההמתנה לתשובה למעצבנת הרבה יותר..

עד כאן להפעם..מחר: המשך פרק ה-"יוצאים" והפעם עם אלינור, עוד סוג של "ידידה" J