MrCellophane

אלינור התקשרה אליי עכשיו ונזכרתי שאמרתי שאני אכתוב עליה קצת...אז הנה.

האמת היא שמה שקרה לפני כמה דקות משקף את כל היחסים שלנו: אלינור מתקשרת, שואלת מה העניינים ומה חדש. עונה לה שהכל כרגיל ומנסה להישמע כאילו אני לגמרי איתה למרות שאני עסוק במשהו אחר.

אלינור באזור והיא רוצה להיפגש. אין לי כוח. פעם אחרת. טוב, בהזדמנות.

נכון שעכשיו הכל ברור?

את אלינור הכרתי לפני שנתיים וקצת, באוניברסיטה. לקחתי איתה רק קורס אחד, אבל שמרנו על קשר. עכשיו היא כבר לא באוניברסיטה אבל עדיין בעיר, מה שאומר שבשביל להפגש צריך ממש לקבוע את זה ואין יותר מפגשים מקריים בקפיטריה...

אז יוצא שהיא מתקשרת אלי בערך פעם-פעמיים בשבוע, אני מתקשר אליה פעם בשלושה חודשים, בממוצע.

אלינור היא ללא ספק הבחורה הכי מתוסבכת שאני מכיר. אפילו כל המתוסבכים פה בישרא פראיירים לידה. לזכותה ייאמר שהמסיכה שלה מושלמת ולמי שלא מכיר אותה קשה מאוד לנחש שהיא כזאת אבל עובדה: חוסר בטחון עצמי משווע (ולא ברור למה), נסיון עלוב מאוד עם גברים (ובאמת לא ברור למה), וטיפול פסיכולוגי אינטנסיבי (ברור מאוד למה).

ומכיוון שהעבודה משחררת מטעמה של החמצה, אלינור עובדת משעות הבוקר המוקדמות ועד שעות הלילה כדי להסיח את דעתה מחייה הלא-מאושרים.

מדי פעם נחה עלי הרוח ואני הולכים לאיזה בית קפה או הופעה.

אני מאוד אוהב ללכת להופעות ואלינור היא אופציה טובה למקרים מסוימים וגיבוי מצוין למקרים אחרים.

הנה – שבוע הבא יש הופעה של ערן צור בבארבי וזו כנראה הפגישה הבאה שלי עם אלינור.

בפעם האחרונה שדיברנו העלינו אפשרות לשכור דירה ביחד בת"א אם אני אתקבל לסטאז' בבית המשפט המחוזי (כבר אי אפשר לכתוב פוסט בלי להתייחס לזה???) וזה ייצא לה נוח עם העבודה.

דווקא יכול להיות נחמד..אבל זה עוד רחוק קצת.

עכשיו אני צריך למלא את המיכסה היומית של הלמידה שלי כי אני וודאי אצא היום בערב, מה שאומר שאני ככל הנראה אשכח שהבטחתי לאלינור שאני אחזיר לה טלפון מאוחר יותר כי אני לא יכול לדבר עכשיו.

 כן, אני נורא בקטעים האלה של הטלפונים, אני יודע.