אומרים שכשהמזל מגיע הוא מגיע בצרורות, וזה כנראה נכון גם לגבי מזל רע.
כך יצא שעוד לפני שהתאוששתי מהתשובה השלילית של השופטת ביום שני, התקשרתי לשופט השני שהתראיינתי אצלו לתת לו הודעה שאני מעוניין בתפקיד כפי שהוא ביקש.
אלא מה? הסתבר שבזמן שהשופטת משכה אותי באף הגיע השופט להחלטה, ומכיוון שלא נתתי את ההודעה בזמן מכיוון שהמתנתי לתשובה מהשופטת הראשונה (לא איבדתם אותי נכון?) מועמדותי אפילו לא נשקלה!
אז הנה הערכת המצב המעודכנת:
2 ראיונות, 2 דחיות על רקע טכני. אין ראיונות נוספים, הזמן אוזל.
ורק אמא שלי בשלה: "תשלח גם לבית משפט שלום!" או לחילופין: "אולי פשוט תעשה סטאז' במשרד וזהו". אמא שלי עורכת דין, אגב, אז אל תזלזלו לגמרי.
כשאמרתי לאמא שלי שאני מעדיף להתמחות אצל השופט הכי בזוי בבית משפט השלום מאשר במשרד הכי גדול בארץ היא ייעצה לי לא להגיד דבר כזה בקול רם.
אבל אני אתמחה בבית משפט, ורק בבית משפט....ובמחוזי!
אז לבית משפט שלום אני לא אשלח מטעמי אגו: אם אני שולח לשלום זה בגלל שלא התקבלתי למחוזי. ועם כל הכבוד וההערכה לאנשים שסגרו במחוזי, אני יודע שאני טוב לפחות כמוהם כי את חלקם אני מכיר. ואיך הם נכנסו אתם שואלים? התשובה חד משמעית: קומבינות.
מסתבר שאני אחרון התמימים עלי אדמות. אמא שלי, כאמור, עורכת דין. יש לי 2 קרובי משפחה שהיו שופטים, אחד מהם סגן נשיא באחד מבתי המשפט המחוזיים. אבל כנראה שרק אני לא העליתי על דעתי להשתמש בזה מתוך אמונה ביכולות שלי וזה אולי יעלה לי ביוקר.
אז עכשיו אני עם הגב לקיר, ואפשר להגיד שלום לתמימות.
עוד הערב- טלפון לקרובי המשפחה הרלוונטיים, בדיקה של שופטי מחוזי בעיר אחרת ורק למען ההרגשה – גם כמה שופטי שלום. שיהיה. נגמר הלוקסוס, דברים צריכים להיסגר, ועכשיו. גם ככה יכול להיות שהשופטים שאני יכול להגיע אליהם בקומבינה כבר סגרו עם מתמחים אחרים.
במקרה הגרוע אני אדחה את ההתמחות בשנה. גם זו אפשרות. אין מקום לפשרות או ל"ויתורים כואבים".
זהו..
עכשיו אני צריך להמשיך ללמוד למבחן ובמקביל לגייס את שאריות המוטיבציה שהתנפצה עם האירועים האחרונים. אולי גם פה אפשר לארגן איזו קומבינה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
MrCellophane