MrCellophane

נראה לי שאני יודע בערך איך זאב רוזנשטיין מרגיש.

אני דווקא לא מתכוון לכסף או, רחמנא ליצלן, לכבוד. אני מדבר על תחושת הנרדפות, התחושה שבכל אשר תלך מישהו ינסה להוריד אותך.

אחרי שנכשלו מרצחים להרגני בפיגועי טרור בתחומי המדינה (רשימה חלקית: דיזינגוף סנטר, הגבעה הצרפתית, פיגוע ירי בכפר סבא) ואף בפיגוע טרור מחוצה לה (כן, הייתי בניו יורק ב-11/9/01) הגיע העת לנסות את איתני הטבע.

כך מצאתי את עצמי בשעה 10:13 לפי השעון שלי נזרק, פשוטו כמשמעו, מהמיטה. אחוז אימה זינקתי מהמיטה רק כדי לעמוד כמו אידיוט מתחת למשקוף הדלת ולתהות עד כמה כבדים הרהיטים של השכנים מלמעלה. גם את זה שרדתי ואני אומר לכם: מישהו שם עלי עין. מישהו חושב שאני יודע יותר מדי (מה, לעזאזל?) ומנסה להעלים אותי.

בינתיים תחושת ה-"כמה טוב שזה עבר" התחלפה בתחושת "שיט, עכשיו צריך לחזור ללמוד למבחן מחר" שאותה החליפה תחושת "אי אפשר היה לדחות את זה ב-24 שעות כדי שיידחה המבחן?" ואותה החליפה תהיית "מה הסיכוי שנחרבו בנייני האוניברסיטה?".

אז הנה אני מודיע עכשיו קבל עם: תביאו לי מפולות, תביאו שטפונות, תביאו הרי געש שיתפרצו לי בחצר. לא יעזור לאף אחד. גם אחרי המלחמה הגרעינית נישאר רק אני והג'וקים.