MrCellophane

על הקשר הרופף בין נשים ונהיגה נאמרו מילים אין-ספור ונכתבו מאמרים מלומדים. בד"כ השילוב הבלתי אפשרי הזה מביא לפרצי צחוק בלתי נשלטים או לחילופין לתחושת הזדהות ורחמים על הגברת שמנסה לעשות חנייה ברוורס, אבל כל זה מצחיק – רק עד שזה מגיע לרכב שלך ולשלמותו.

מעשה שהיה כך היה: בעודי נוסע ברחובות העיר והנה נקלע רמזור אדום לדרכי. אני עוצר במרחק של כמטר וחצי מהרכב שלפניי מכיוון שהעצירה היא בעלייה, ואם הרכב שמלפני מופעל באמצעות הילוכים ידניים הרי זו מועד לפורענות.

אלא שכללי זהירות לחוד ומציאות לחוד. לפתע אני רואה שהרכב מלפניי מידרדר לו אט אט בירידה לכיוון רכבי היפה והבתול. עוברת שנייה עד שאני מבין שהנהג/ת (טוב נו אתם כבר יודעים..) לא מודע/ת לעניין ואז אני מתחיל לצפור בהיסטריה, אלא שהרכב, מעשה שטן, ממשיך בנחישות לקראת המפגש הבלתי-נמנע עם רכבי.

אלו שניות שעוברות כמו נצח. בערך כמו המקרים האלה שאתה נופל מהאופניים כשאתה ילד והשנייה הזאת באוויר עוברת לפחות כמו 5 דקות.

חוסר האונים – מוחלט. גם היבבות לא עזרו. קאבום.

זזים הצידה. הגברת יוצאת ומבטה כולו אומר תדהמה. אני, לעומת זאת, מופתע הרבה פחות.

"יו..סליחה..לא שמתי לב". "לא נורא, לא קרה כלום" אני מנסה להרגיע אותה, ובאמת רואה שלא נגרם נזק ממשי, או לא כזה שמתקנים בכל אופן. למרות הכל זה נגמר בחיוכים.

אבל אני תוהה: למה זה ככה? מה יש בנשים (או יותר נכון: אין בנשים) שגורם להן להתחיל נסיעה עם אמברקס, לדפוק את האוטו (פעמיים) בכל חנייה (ואח"כ להגיד "נתתי נשיקה לאוטו מאחוריי"), ולנסוע במהירות שאפילו הנוף עוקף אותן?

למה הן לא מסוגלות להשתלב בתנועה, לשמור על הנתיב ולהבין את הדינאמיקה של הכביש?

לא ברור.

אני באמת לא שוביניסט. אני יודע שזה לא כולן, תמיד יש יוצאות מן הכלל. וכן – יש הרבה נהגים גרועים. אבל תודו – זה הרבה מעבר ל-"טעות דגימה" סטטיסטית.

לכן – כל אישה שהאמור לעיל מעורר בה זכרונות מוכרים, בבקשה ממך – חוסי על חייך, וגם על חיי.

זו לא בושה להודות שיותר מסוכן לנסוע איתך באוטו מאשר לקחת אוטובוס לא ממוגן מגוש קטיף לכפר דרום.