MrCellophane

"וזדון ורשע

ועוון ופשע

ושנאת חינם

רדפוני באשר אלך

אז הלכתי"

(חמי רודנר)

יש אנשים שרק באיומים הם מבינים.

ואני, אני לא מגיב טוב לאיומים. גם לחץ חברתי לא תורם לי יותר מדי.

אז הרמתי את הכפפה (ואת המקלדת) והחלטתי לכתוב רק כמה מילים למען לא ייפול המסך מעל המצבה המפוארת (?) שהקמתי לי פה.

ארבעה חודשים עברו מאז פרשתי מהמקום הזה שהיה לי כבית.

עת להתחיל ועת לסיים, ואני הרגשתי שהמקום הזה שהיה כיפי ומרענן הפך להיות יצרי, תחרותי ומלא רשעות ורוע.

והיו אלה ארבעה חודשים לא קלים.

לימודים אינטנסיביים לבחינת הלשכה (אה כן, עו"ד צלופן, בשבילכם), מבחן קבלה ארוך ותובעני לעבודה שחלמתי עליה מהחודש הראשון בלימודים באוניברסיטה, ובחינה בע"פ שגם היא הדירה לא מעט שינה מעיני. ולבסוף - תשובה חיובית ממקום העבודה ותיק ראשון שכל משפטן יכול רק לחלום עליו, למרות המחיר הנפשי הכבד שהוא גובה ממני.

ובתקופה הזאת, מן הקשות בחיי, התמזל מזלי לזכות בתמיכה ובאהבה של החברה שלי, שהשאירה את הראש שלי מעל המים והאמינה בי לכל אורך הדרך. ואני חייב הרבה גם למשפחה שלי, שגילתה הבנה יוצאת דופן וספגה ממני הרבה רעל בתקופה הזאת.

בתקופות כאלה אתה מבין עד כמה חשובה התמיכה שאתה מקבל מהסביבה הקרובה שלך.

אז בינתיים אני עובד בעיקר מהבית, ממתין בסבלנות לטקס ההסמכה בעוד כשבועיים.

חושב ברצינות על טיפול פסיכולוגי כדי להתמודד עם הסיפורים והמראות של העבודה החדשה, שאיתם קשה לי מאוד להתמודד בשלב הזה.

חוזר בעוד זמן כשבוע לדירה שלי בת"א, אותה נטשתי כדי ללמוד בבית של אמא.

ומילה אחרונה לסבינה וחברותיה - התכוונתי לכתוב, בחיי!! 

לא הלחץ החברתי ולא העצומה הביאו אותי לכתוב את הפוסט הזה, אלא הרצון האמיתי לשמר את המקום הזה, גם אם לא באופן פעיל.

וזו אולי השורה התחתונה - אני לא חוזר.

אולי עדכון מדי פעם כשחרב המחיקה מתהפכת מעלי.

אבל מדי פעם אני ממשיך לקרוא, למרות שאני לא משאיר סימן.

הרגלים ישנים, אתם יודעים.

כל טוב לכולם.