אתמול נפלה לידי הצעה מעניינת. "אתה צריך לטוס לסן-פרסיסקו ולמסור איזו מזוודה. אח"כ יש לך 6 לילות בארה"ב, טיסות פנימיות חופשי".
חייכתי חיוך שכולו מרירות וסרקזם. זה מריח לא טוב, והרי ידוע לכל שאינני מהמר כפייתי ושמי אינו אלחנן. "סתם שאלה: כמה שווה מה שיש במזוודה שאתם ככה מוכנים להפקיד בידי?" אני שואל . "זה משהו שקשה להעריך בכסף" אומר הקול מהצד השני. בשלב הזה התחלתי לחשוד שה"טיסות הפנימיות" אינן אלא טיסה לביירות בתוך ארגז של דואר דיפלומטי. למרות שהסודות שנחשפתי אליהם במסגרת השירות הצבאי וודאי כבר אינם אקטואליים והסודות המעודכנים שלי הם בעיקר של חברים טובים, עדיין איני מרגיש בשל לפגישה פנים מול פנים עם האדון חסן מביירות. "מה יש שם?" – "אלה מבחנות עם דגימות דם ו-DNA שצריכות להגיע למעבדה מיוחדת". זה כבר נשמע הרבה יותר טוב...למרות שהתענוג להסתובב עם מזוודה מלאה דם הוא מפוקפק מאוד.
בדמיוני כבר ראיתי את עצמי מפסיד את המכנסיים בלאס-וגאס, רואה הקלטה של "כולם אוהבים את ריימונד" בלוס אנג'לס וטס ממקום למקום סתם, בשביל הכיף. אבל בכל זאת היה משהו שטירפד את העניין.
היציאה – מיידית. "אם אני לא יכול, תהיה עוד הצעה כזאת?" – "יכול מאוד להיות".
ויתרתי להפעם. את המלונות, אגב, אף אחד לא משלם אז זה בכל זאת כרוך בהוצאה לא קטנה.
בכל זאת, אין לי ספק שאם תהיה עוד הצעה כזו אני אקפוץ עליה. אמנם אני לא רואה את זה קורה בזמן הקרוב, אבל אם תראו פוסט שלם שלי באנגלית – תבינו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
MrCellophane