אתמול שבה לה איילת, חברתי לספסל הלימודים, מביקור בין שבועיים בארה"ב. איילת היא זו שנותנת לי את כל הסיכומים שלה, מחברות הבחינה וטיפים שלא יסולאו בפז ("יא דפוק, העבודה בראיות היא רשות!!) ואפשר להגיד שבזכותה יהיה לי תואר ראשון במשפטים.
בתמורה הצעתי לצלם לה עותק מהתעודה שלי ולהוסיף לקורות החיים שלה שלמעשה יש לה שני תארים במשפטים. תודו שזו עסקה לא רעה בכלל.
כמובן שחוץ מזה אנחנו גם חברים טובים ומדברים לא מעט, כאשר חלק בלתי מבוטל מהשיחות הללו מתייחס לתכונה המגונה של איילת – הגזענות.
הסלידה של איילת היא בעיקר כלפי בני עדות המזרח, אך לזכותה ייאמר שהיא לא מקפחת את השחורים, בני המיעוטים, העובדים הזרים, ההיספאנים, הערבים, האסיאתיים, הצרפתים וכמובן – היהודים.
למעשה איילת אפילו לא טרחה להכחיש את התיאוריה שלי שאם יום אחד היא תהיה שופטת אוטומטית יקבלו אצלה המזרחיים תוספת על חשבון הבית – 50% נוספים לכל עונש.
כשאני רוצה להרגיז את איילת אין דבר מוצלח יותר מלהגיד לה "בעוד 10 שנים, כשתהיי איילת אברג'יל/איילת חדד/איילת בוסקילה...." כי זה פשוט מקפיץ לה את הפיוז.
יסלחו לי כמובן בעלי שמות המשפחה הללו ודומיהם שעל לא עוול בכפם נופלים קורבן לגזענות המשוללת כל יסוד הנ"ל.
לאור האמור לעיל, זה לא היה ממש מפתיע כשבשיחה הראשונה לאחר חזרתה היא שאלה אותי "תגיד, אתה חושב שאני גזענית?". "אני לא חושב, אני בטוח", תשובה מתבקשת.
"אז איך אתה מסביר את זה שהתחרמנתי עם כושי???" – "את מה??"
"מה ששמעת!", יכולתי לשמוע את החיוך דרך הטלפון. "תראי..", אני מתחיל להתפתל עם ההסבר, "זה הרי ידוע שאת גם מתנשאת. לדעתי בסך הכל רצית להרגיש את תחושת העליונות על הילידים, בשבילך זה כמו לתרום לאיזו אגודה". איילת צוחקת..הכחשה אין פה. "זהו...רק שתראה שאני לא גזענית!", היא מנסה לסכם את הדיון. "את אפילו יותר גזענית ממה שחשבתי קודם"..אני אומר באנחה.
ובכל זאת, אולי משהו מהגזענות של איילת דבק גם בי. "תגידי", אני לא מתאפק, "אני חייב לשאול אותך משהו". –"מה?". "זה נכון מה שאומרים על הכושים?"
"מה, שהם טפשים?"....אני פולט עוד אנחה. מקרה אבוד הבחורה הזאת. "לא...על השטרונגול!".
איילת מתפקעת מצחוק. "לא יודעת", היא אומרת. "לא ראיתי, רק הרגשתי".
מי אמר שגזענים לא מרגישים שום דבר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
MrCellophane