MrCellophane

"בחורף ביקשת שאדליק את האח אז ניסרתי את רגל העץ" ("ליד בית השחי"/"הבילויים")

מה לא הייתי עושה בשביל הבחורה הזאת. אנחנו מכירים מכיתה ג', ידידים בלב ובנפש רק בשלוש השנים האחרונות. ראיתי אותה בשפל הכי גדול שלה ועם כל הצניעות את מה שאני עשיתי בשבילה מעטים היו עושים. תמיד אמרתי לה שבשביל האושר שלה אני אהיה מוכן לעשות הכל. כשחבר שאל אותי אם הייתי משלם את המחיר האולטימטיבי – אם הייתי מוכן שלא להיות איתה בקשר ובלבד שתהיה מאושרת עניתי ללא היסוס תשובה חיובית. כעת אני חושב שהגיע הזמן לממש את ההצהרה הזאת שפעם נראתה הכי היפותטית שיכולה להיות. לפני כמעט שנה היא הכירה מישהו. בן אדם זהב, הכי טוב שיכול להיות בשבילה. מאז התרחקנו. בארבעת החודשים האחרונים ראיתי אותה בערך פעמיים, דיברנו בטלפון אולי פעם אחת. פה ושם במסנג'ר וזהו. נכון שיש לי בטן מלאה עליה, על ההתנהגות שעליה לא ארחיב כאן, אבל אני אוהב אותה. היום אני מבין שויתרתי עליה. וזה מרגיש כמו לנסר חלק מהגוף.

"זוהי סדום ילדה, בואי נברח, נברח" ("זוהי סדום"/"איפה הילד")

פעם לא הייתי עושה דברים כאלה. השתניתי. דברים שפעם היו בעיני חטאים מוסריים הם אותם הדברים שאני עושה היום כמעט בלי משים. אני משחק ברגשות, יוצר ציפיות ואשליות כאילו לא עומדים אנשים מאחורי המושגים הללו. פיתחתי קהות חושים. הנער שהייתי פעם היה מתאכזב ממני מאוד. אני יכול אחרת. אני שווה יותר מזה. זה לא יקרה יותר.

"כשאת עצובה גם לי פתאום אין חשק להיות יותר שמח" ("כשאת עצובה"/עמיר בניון)

לפעמים אני בעצמי מופתע מההשפעה הדרמטית שיש לגילוי כלשהו של עצבות על מצב הרוח שלי.  פתאום מתגנבת לה תחושת אשם לא ברורה, כאילו אסור לי להיות שמח כשמישהו אחר עצוב. התחושה הזאת מתחזקת כאשר מדובר במישהו קרוב אלי, ואז לעתים קרובות אני נעשה עצוב בעצמי. האבסורד הוא שלפעמים גם כאשר העצבות של אותו אדם נמוגה, העצבות שלי תישאר איתי עוד שעות ארוכות.