MrCellophane

שבת בצהריים. באופן לא מפתיע אני מתעורר אחרון, כולם כבר למטה.

אמא קוראת עיתון, אחי ואחותי מול הטלוויזיה וניכר שלא התעוררו לפני זמן רב מדי.

הכלב מקבל אותי בכשכושי זנב. פעם הוא היה קופץ ומתלהב, אבל בגילו המופלג זה כנראה יותר מדי והוא פוטר את עצמו בכשכושים. דרך הזכוכית של הדלת אפשר לראות את החתולה בחוץ מחכה למנה היומית.

ככה זה אצלנו – הכלב בבית והחתולה בחוץ. לפעמים מכניסים את החתולה ומשחקים איתה קצת בבית ואז שבים וזורקים אותה החוצה. "החייעס", כפי שאמא שלי מכנה אותם, לא ממש מרוצים מהסידור, ומכיוון שהחתולה יותר חכמה מהכלב היא לפעמים מצליחה מבחוץ לפתוח את הדלת ואז היא נכנסת פנימה והכלב יוצא החוצה.

היום היא שוב קיבלה הזדמנות – אחותי יצאה החוצה ולא סגרה את הדלת עד הסוף. בלי לחכות יותר מדי זמן היא דוחפת את הדלת ומתפלחת הביתה. אני ואחי רואים אותה ולא טורחים להוציא אותה חזרה החוצה.

אלא שהפעם החתולה התעלתה על עצמה. בלי להתבלבל היא רצה ישר לקערת האוכל של הכלב ומתחילה בזלילה. לרגע חששנו שהכלב יתנפל עליה ויקרע לה את הצורה, אבל הוא נשאר לשכב, מבטו נוגה ואדיש. אחי מסתכל עליו בבוז. "חתול לוקח לך את האוכל" הוא מטיח בו. החתולה בזמן הזה כבר סיימה את ענייניה וברחה אל מתחת לספה. הכלב סוף סוף מתעורר מהאדישות והולך לקערה להערכת נזקים.

הקערה כמובן ריקה. הכלב הופך אותה ועושה רעש כדי שגם אנחנו נשים לב שהיא ריקה. "שהחתולה תשים לך אוכל", אחי ממשיך במסכת ההשפלות.

אמא פונה אלי. "אולי תשים לו משהו לאכול?" – "עוד מעט, כשתיגמר התוכנית".

"מה אתה בכלל רואה טלוויזיה, אתה לא צריך ללמוד?"..אני דווקא צריך. אבל למי יש כוח ללמוד בשבת בצהריים ובמיוחד כשמקביל מתחיל הכדורגל.

"הנה, אני עולה ללמוד" אני פוטר את אמא ועולה לחדר לכתוב על יום שבת בצהריים.