MrCellophane

יש איזו נטייה כזו להסתכל על הילדות בהתרפקות נוסטלגית. גם אני לפעמים מרים מבטי לנקודה לא ברורה בחלל ונזכר בערגה בשברירי זכרונות מילדותי, אגב חיוך מתקתק וגעגוע. ואני זוכר היטב את ארגז החול בגן, את הטיול השנתי הראשון בבית הספר היסודי ואת משחקי התופסת בשכונה. אני זוכר את הימים האינסופיים בבריכה בחופש, את התקופה הקסומה בה גרתי בארה"ב וגם את הילדה שגרמה לי להפסיק להגיד "איכסה בנות". ואני חושב לעצמי כמה טוב היה אז ומה הייתי נותן בשביל לחזור, ולו לרגע אחד, לתקופת ילדותי. ואף שבמעמקי ראשי קיימת מודעות, דומה שאני דוחה אותה מעל פניי. שאם לא כן, וודאי הייתי נזכר בדברים אחרים לגמרי. יכולתי להיזכר בעלבון הצורב כשלא הוזמנתי למסיבה. יכולתי להיזכר בפעם הראשונה שקיבלתי מכות. יכולתי להיזכר במותו של אבי. ובכל זאת נראה שהזכרון מנווט בנבכי העבר כאילו בעצמו, ואני אמשיך לשקר לעצמי שפעם היה הרבה יותר טוב.