כשנישקתי את הדודה לשלום ויצאתי מהבית יצאה מפי אנחת רווחה. גם את זה עברנו. בדרך לאוטו חשבתי על הפוסט שכתבתי ביום שלפני כן וניסיתי לחשוב מה באמת התממש בזוועתון שזה עתה חוויתי.
שעה לפני היציאה מהבית אמא שלי כבר עצבנית. בד"כ זה קורה רק כשאחי מאחר ברבע שעה, אבל הפעם היא כנראה החליטה שיפה שעה אחת קודם והתחילה לצעוק עלי שאני מנגן בווליום גבוה מדי. "למה אתה תמיד חייב לעשות חור בראש עם הגיטרה??" – "בסדר אמא, אני אחליש את המגבר. תפסיקי כבר להתעצבן משטויות". "אני מתעצבנת????" – "כן, כל שנה אותו סיפור". בשלב זה הגיעה עזרה מאוד לא צפויה מאחי שאישר בפני אמא שלי שהיא אכן עצבנית לפני כל אירוע עלק משפחתי. "תפסיקו לבלבל את המוח" היא אומרת לנו והולכת לחפש סיבות להתעצבן על החתולה.
בשעת ה"ש", אחי, למרבה ההפתעה, עדיין במקלחת. רק כעבור רבע שעה הוא יהיה באוטו. לפחות באיחורים שלו הוא מדייק. אנחנו נכנסים לבית עמוס אנשים לא מוכרים. בתוך כ-3 דקות עשיתי היכרות מאולצת עם 17 אנשים שלא הכרתי ושתוך 3 דקות נוספות גם שכחתי את שמותיהם. עברו עוד כמה דקות בהם ניסה דודי לשווא להכיר בין האנשים. מעולם לא הרגשתי צורך חזק יותר לדבר עם אח שלי. והנה, במהלך השיחה צדה את עיני הערימה העלובה של ההגדות לפסח. החלטתי לעשות מעשה. נמאס לי לקרוא כל שנה את הקטע עם השדיים. "חכה שנייה" אמרתי לאחי, לקחתי הגדה ורפרפתי עד שהגעתי לפסקה הבעייתית. חישוב מהיר של הפסקאות הבהיר שאני חייב להיות בין הראשונים לקרוא.
כשהתיישבנו ליד השולחן הארוך והמפותל מיהרתי לתפוס מקום לראש השולחן. בערך בזמן הזה עלה דיון קצרצר על החתונה הצפויה של בת-דודתי בעוד כחודשיים (למי שלא עכב, אנשי הצללים היו מהעץ המשפחתי שלו). אכן מרגש, בכל זאת בתו הבכורה של דודי. אלא שאז הוסט הדיון אלי. בהיותי הבכור לא התאפקה דודתי הטרחנית ופנתה אלי קבל עם ו-2 עדות: "נו, מה איתך? יש לך חברה?". עכשיו, אני יודע שיש כאלו שיטענו שזה היה צפוי וזה תמיד ככה אבל לא אצלנו. לקח לי בערך שניה וחצי להתעשת, ובלי להתבלבל עניתי לדודה: "יש לי הרבה חברות..". הדודה קצת בהלם, אמא נחנקת מהמים. שנה הבאה אני מבטיח שכבר לא ישאלו אותי.
התחלנו בקריאה. יצא לי הקטע על החכם והעברתי את השרביט לאחי שיקרא את הרשע. את פסקת השדיים קיבלה אחת מאנשי הצללים לקול צחוקם של אחיה. איזה יופי.
את הנצח עד שהתחלנו לאכול העברתי בשתיית יין שלצערי השפעתו היתה שולית. האוכל היה נחמד, הקיבולת שלי היא אמנם צל חיוור ממה שהיתה פעם אבל לא קיבלתי פרצופים מהדודה. הישג.
ואז, בדיוק כשאני כבר עומד לקום מהכיסא, עוברת הדודה ומחלקת מחדש את ההגדות! "מה, את רצינית?" אני לא מתאפק, ומקבל מבט זועם מאמא. עד שהתגברתי על ההלם כבר החלו אנשי הצללים לשיר את אחד השירים כאשר כל אחד מהם מלחין אותו אחרת. אני יושב ולא מאמין...הם באמת מתכוונים להמשיך. ואף אחד לא מתכוון להגיד להם כלום. אחרי כמה דקות איבדתי את הסבלנות, וברגע של שקט יחסי התחלתי לשיר "שלושה עשר מי יודע" (כלומר לא רק השיר האחרון, מבחינתנו, אלא הסוף של השיר האחרון). לצערי פרצו הנוכחים בצחוק במקום להצטרף אלי ולהמית את הזוועה הזאת.
ובכל זאת, נראה שהלחץ הסמוי וה"התנגדות הפאסיבית" (אני ואחי החלטנו שלא שרים אף שיר) בכל זאת חילחלו ולאחר כמה דילוגים הגענו לסוף המיוחל. תוך דקה הגיעו גם הפיצוחים המבשרים את סופו הרשמי של ליל הקריאה. ובכל זאת – כולם עדיין מסביב לשולחן, אי אפשר ללכת. או אז קם הסבא של החבר של בת דודה שלי ואומר "טוב מישהו צריך להיות ראשון לא? תסלחו לנו" – "לא, זה בסדר, זה בסדר!" אני בקושי נותן לו לסיים את המשפט. אחרי כמה דקות כבר היינו בחוץ.
אז הנה עבר לו הסיוט השנתי..לשנה הבאה בבנקוק הבנויה.