במהלך השבוע תתקיים האזכרה השנתית לאבא שלי.
קשה להאמין שעברו כבר 16 שנים...כל כך הרבה זמן, ובכל זאת הזכרונות לא קהו, התחושות לא התעדנו והצלקות טרם הגלידו. ואני יכול עדיין לראות בעיני רוחי את הפנים של אמא כשסיפרה לי, להרגיש את החול הלוהט שכיסה את הארון העטוף בדגל ולשמוע את מטחי הכבוד שפילחו את הדממה.
שוב נמתין בכניסה לבית הקברות לקבל את פני החברים, השכנים, העמיתים לעבודה, המשפחה. למרות הזמן הרב עדיין מגיעים עשרות אנשים וזה אומר המון. ושוב כולם ילחצו את ידי בפנים חתומות ויגידו לי כמה אני דומה לו וכמה היה גאה בי. ובשעה היעודה ניכנס כולנו בהליכה איטית עד כדי מיאוס ונלך עד לחלקת הקבר. ונעמוד מסביב לחלקה, ונביט אל דפנות הקבר שם מונחות האבנים אותם הנחנו בשנה שעברה. ואחי שוב יתפוס רגליים קרות ובשנייה האחרונה יעביר לי את הספרון עם תפילת הקדיש. ואני שוב אפתח אותו בעמוד 56 ואעמיד פנים שאני קורא מתוכו אעפ"י שהקדיש שגור בפי כבר מגיל 10. ואז יקרא הרב את תפילת "אל מלא רחמים" ופרקי תהילים. ואני אעמוד אל מול הקבר ואנסה בפעם ה-17 להבין שהעצמות של אבי באמת מונחות אי שם למטה.
"תם טקס האזכרה" יכריז הרב ובאחת יחזיר אותי להווה, למציאות. ונביט שוב בחלקת הקבר המטופחת, שאמי עמלה על הופעתה ביום שלפני כן. היום היא כבר לא מציעה לי לבוא איתה, כבר הבינה שאין בי הכוחות הנפשיים להיכנס לבית הקברות מעבר לפעם הזאת. ואז יניח דודי את ידו על כתפי ונצא כולנו מן החלקה אל עבר שער הכניסה. ברכות אחרונות, לחיצות ידיים, דיבורי סרק. וכמדי שנה יבואו לביתנו חלק מן הנוכחים, ואני אעלה לחדרי משם לא אצא עד לשעות הערב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
MrCellophane