כשקמתי היום בבוקר (טוב נו, בצהריים. על מי אני עובד) כבר ידעתי שאין שום סיכוי שאני מעביר עוד יום בבית. לא איכפת לי אם אני מדבק, לא איכפת לי הבדיקות, הבריאות הנפשית שלי קצת יותר חשובה בשלב הזה. מכיוון שרק חלק מתוצאות הבדיקות הגיעו ואין רופא שיאשר לי לצאת מהבית החלטתי, בשביל הכסת"ח, להתקשר לבת דודתי הרופאה-שבדרך לקבל את האישור המיוחל.
היא שאלה כמה שאלות קצרות ואח"כ אמרה שלדעתה אני יכול לצאת ולחזור לעולם החיים, רק לא להשתולל. כדי לא להפיל על עצמי מגבלות נוספות לא טרחתי לשאול למה היא מתכוונת ואצתי רצתי לי אל השמש – החוצה. היו לי מספיק סידורים שנדחו בשבועיים-שלושה האחרונים (או, לחילופין, נעשו ע"י אמא) והנה הזדמנות פז לעשות סידורים ואפילו לא להתעצבן מהם. מצאתי את עצמי מסתובב בערך בכל אזור המרכז ואפילו נהניתי לנסוע בכל הכבישים שאותם לא ראיתי שבועיים משל הייתי בחו"ל.
וכך במהלך הנסיעה, התחלתי להרהר אודות אותם דרכים בהם אני נוסע כמעט כל החיים. האמת היא שעד שקיבלתי את רשיון הנהיגה שלי לא היה לי מושג איפה אני נמצא, רק ידעתי לזהות כל מיני צמתים וסימנים בדרך. בכלל, כשאתה ילד – הדרכים לא ממש מעניינות אותך. ואז, ככה משום מקום, פיתחתי כמיהה עזה לחזור ולנסוע באותם הדרכים – של פעם. אותם המקומות בהם אני נוסע היום כפי שהיו כשהייתי ילד – נגיד 1987 או 1988. זה מדהים כמה כבישים שאנחנו נוסעים בהם היום לא היו קיימים אז. הדוגמא שאני חשבתי עליה היא הצומת הענקית בכפר הירוק, שאני אפילו זוכר שעבדו עליה לפני משהו כמו 15 שנה, אולי פחות. זה שאני טיפוס נוסטלגי זה לא חדש, אבל אני לא זוכר מתי יצא לי ככה להרהר בזה באמצע היום. תמיד היתה לי את הפנטזיה הזו לחזור לעבר, אבל לא כילד – כפי שאני היום. תחשבו על זה – די נחמד לראות את עצמך מבחוץ כילד קטן ומעצבן (ולנהוג באוטו מודל 96 בשנת 87 זה בכלל מגניב..). אבל אני לא יכול להימנע מלחשוב כמה טעויות אפשר היה למנוע, כמה חיים אפשר היה להציל. בלתי אפשרי – אך מגרה את המחשבה.
וכל זה מעביר לי את הזמן בנסיעת הבכורה שלי אחרי שבועיים. אני יודע מה אתם חושבים – התרופות, התרופות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
MrCellophane