MrCellophane

"גם אני פעם היו לי אופניים וספר..." / ("אופניים וספר" / נקמת הטרקטור)

סוג של מצב רוח נוסטלגי.

שנה עברה מאז סגרתי פה. שנה פחות יום. חוץ מהבלחה רגעית כדי לשמור על המקום הזה ממחיקה, שום דבר.

התקופה ההיא היתה תקופה אחרת. כמעט חיים אחרים.

רוב האנשים שהרכיבו את ה"קהילה" של אז כבר לא כותבים. המקום השתנה. אני השתניתי.

הנוסטלגיה החזירה אותי לכאן, אולי רק לרגע.

"וכשגשם יורד ורע לי, הדמעות נשטפות והולכות לשום מקום..."

המקום הזה אף פעם לא היה המקום שלי לשפוך רגשות.

כשרק פתחתי התלבטתי איזה אופי יהיה לו, ועם הזמן התגבשה הנישה הזאת.

החורף הזה היה קשה.

עכשיו זה נראה כאילו הוא בסופו. אפשר שוב לצאת החוצה, בצעד מהוסס.

להישאר לבד בחדר כשיורד גשם עושה לי רע. אני צריך לזכור את זה.

"איך הזמן מתרוצץ מול עיני ובורח..."

מרגיש קצת אבוד.

מונע מכוח האינרציה, יום ועוד יום, שבוע ועוד שבוע.

המטרה כבר לא ברורה. משהו שם נסדק.

משום מקום אני שוקל שוב מה אני באמת רוצה לעשות עם החיים שלי.

אני עוד עלול להתעורר מההכרה המעורפלת הזאת עם הזדמנויות שאבדו וזמן שלא יחזור.

ובלי מטרה.

"כשאיבדתי אותה גם איבדתי קצת היגיון..."

אני לא יודע אם לחזור.