MrCellophane

כעורך-דין שמבין דבר אחד או שניים בפלילים, אין לי יותר מדי מה לומר על הכרעת הדין מן הצד המשפטי שלה.

הכרעת הדין מבוססת, רובה ככולה, על ממצאי מהימנות (מה שהופך את סיכויי הערעור, על הממצאים האלה, לקלושים ביותר), על פניה היא נראית נכונה, ובשביל הפינאלה מתברר שמר רמון לא הרגיש מבולבל כשטען מצד אחד שהמתלוננת היא זו שהתחילה איתו ונישקה אותו, ומצד שני טען שלא ידע שהיא אינה מסכימה לנשיקה. גאוני.

אבל למשפט אחד של השופטים אני רוצה להתייחס, ואני אצטט אותו כאן:

"..מפגש זה אינו יכול להוביל למסקנה בדבר הסכמה למעשה שרקעו מיני. אם ביקש הנאשם להפוך את הקשר לאישי, מחוייב היה לברר את רצונה של המתלוננת ולוודא, שקיים מפגש רצונות".

בעיני, הקביעה של השופטים, לפיה לפני נסיון לנשיקה יש צורך "לברר את רצונה...ולוודא שקיים מפגש רצונות", היא הזויה ומנותקת מהמציאות.

האם מעכשיו גבר שירצה לנשק אישה יצטרך להיכנס איתה למו"מ על ההסכמה? ומהם גבולות ההסכמה? והאם מדובר בהסכמה למעשה שייעשה מיד, או שמא גם הסכמה לפעמים הבאות?

ואם אישה רוצה לנשק גבר, האם גם היא מחוייבת לקבל את הסכמתו מראש?

הרעיון המטורף הזה מערער את כל הדינמיקה שביחסי גברים-נשים, והופך כמעט 100% מהגברים (אלו שהעזו לנשק אישה בטרם קיבלו הסכמה בכתב וחתומה ע"י נוטריון על כך שהיא מסכימה) לעבריינים בפוטנציה. כבר עדיף אימפוטנציה.

מה אתם חושבים?