MrCellophane

אני סטודנט כבר שנתיים..לא, שלוש שנים, ואני אומר לכם שיום הסטודנט זה הדבר הכי טוב שיש. העניין הוא שאני יכול להגיד את זה רק עכשיו פשוט כי איכשהו הצלחתי להעביר כמעט 3 שנים באוניברסיטה בלי להיות נוכח ביום סטודנט כלשהו.

כיוון שנסיבות שונות מנעו ממני לכבד בנוכחותי את יום הסטודנט של אוניברסיטת ת"א, האוניברסיטה העברית ואוניברסיטות חיפה, לא נתתי לשום דבר למנוע ממני ללכת ליום הסטודנט של באר שבע.

אז נכון שאני לא לומד בבאר שבע (אין שם בכלל פקולטה למשפטים) אבל זה הרי פרט לגמרי שולי. השנה החליטו ללכת על הפקה גדולה בחוף ניצנים: הופעות משובחות, פאבים מאולתרים על החוף, דוכני אוכל, רחבת מסוממים ועוד ועוד ועוד.

אי לכך ובהתאם לזאת, לקחתי את האוטו בצהריי יום שלישי, אספתי את חברי ספי ונסענו אחר כבוד לפקקים שבדרך לניצנים. בסוף הגענו לרחבת החניה העצומה (להערכתי יותר מ-2 ק"מ רבועים), ומשם להסעות המאורגנות לחוף.

המקום – מדהים. בכניסה ממירים את הכרטיס לצמיד סגול שאותו אי אפשר להוריד במשך יומיים (אם כמובן רוצים להנות משני הימים של האירוע). אחרי שעברנו על פני המקלחות וה"שירותים דה-לוקס" (השנינות במקור) הגענו לדוכנים ולרחבות.

סריקה קצרה של המקום, בירה וייגרמייסטר על הבאר והולכים לתפוס מקום להופעות – בשורה הראשונה. ההופעה הראשונה – שרון עזריה בקצרצרה של חצי שעה ואח"כ - שלום חנוך מארח את אביב גפן. אחלה הופעה, חבל שאני לא מכיר יותר שירים של שלום שבאמת נתן הופעה טובה.

אבל בכל זאת, עם כל הכבוד, ההופעה שאח"כ היתה ההיי לייט. "מיני כוורת" – סנדרסון, גידי גוב, אולארצ'יק, אפרים שמיר ומזי כהן עולים ונותנים שואו ענקי, באופן מפתיע עם מעט מאוד שירים של כוורת והרבה של כל אחד מהם בנפרד, "דודה" ו-"גזוז". שכרון חושים של שעה וחצי ואז חוזרים הביתה (בדרך החוצה מספיקים לתפוס צ'וריסו בלחמניה).

למחרת – גולת הכותרת – החברים של נטאשה. ב-18:00 עושים את הביקור השנתי ב"טעם העיר". במילה אחת – תענוג. כשמגיעים מוקדם אין תור, אין צפיפות ואוכל דווקא יש ויש. העמסתי על עצמי כבד אווז, פטריות ממולאות כבד אווז, שרימפס וקינוח ומשם – שוב לניצנים.

מכיוון שהפעם הגענו קצת מאוחר לקח זמן למצוא חניה במרחב העצום. ספרנו את השורות כדי שנדע לחזור ובאופן מפתיע שוב תפסנו מקום בשורה הראשונה. הפעם עלו שמעון בוסקילה (טוב מאוד), מוש בן ארי (זוועה) ואח"כ – נטאשה. הופעה משכרת. אלא שבאמצע ההופעה אני מרגיש טפיחה על הכתף ורואה מאחורי בחור שיכור/מסומם (או: הכיטוב גם וגם) שמודיע לי חגיגית שזמני בשורה הראשונה על המעקה עבר ובכוונתו לתפוס את מקומי. בהתחלה צחקתי איתו אבל אז הוא התחיל לעצבן והחליט שהכי טוב שהוא ירים אותי ואז נוכל שנינו לראות את ההופעה בשורה הראשונה. משום מה הרעיון ששיכור ירים אותי מצא חן בעיני אפילו פחות מהרעיון להיות למעלה סירבתי בנימוס והדפתי אותו אחורה. אח"כ הגיע האיום – או שאני הולך בטוב או באמצעות לחץ פיזי מתון. יש משהו משעשע בזה שמישהו שיכור ונמוך יותר ממך מאיים עליך במכות, אבל בכל זאת – יום הסטודנט של באר שבע – לך תדע אם יש לו סכין. נתתי את המבט של "תיזהר-הייתי-חגורה-כחולה-בקראטה" וספי הוסיף את המבט של "תיזהר-אני-גר-בראשון" והשיכור אכן נזהר ואת שאר מעלליו עשה מאחורינו. בשלב מסוים הוא כנראה הרגיש לא טוב (מעניין למה) וכרע על ברכיו ממש מאחורי והניח את ראשו על ידיו המושטות כמו מתפלל מוסלמי. כך יצא שחצי מההופעה היה לי את המעריץ האישי שלי שסגד לכפות רגליי, עד שנמאס לו והוא זחל (פשוטו כמשמעו) בין כל העומדים לכיוון הים, שוודאי יפלוט את גופתו בימים הקרובים.

אחרי ההופעה (וכמובן – עוד אוכל) חזרנו למגרש החניה וחשכו עינינו: כיוון שהחלה כבר העזיבה ההמונית לא היה זכר לשורות המכוניות שבאמצעותן זכרנו איפה החנינו את הרכב. וכך, כמו עמי ותמי שאיבדו את דרכם ביער, ניסינו לנחש היכן עמדו השורות אבל לא עזר כלום – אין אוטו. רק לאחר 10 דקות של חרדה מהצד שלי (ספי בינתיים צוחק ואני מודיע לו שהוא משלם על המונית) נמצאה האבדה ואפשר היה לנסוע הביתה שמחים, מאושרים ועייפים. איזה יום!