MrCellophane

יום אמוציונאלי אתמול.

אחרי חודשים ארוכים ארוכים, קיבלתי את הילדה שלי, אחותי הקטנה, שחזרה מהטיול-אחרי-צבא.

הבעיה היא עד שזה קרה, בשעות אחר הצהריים, התנחלו להם שבעת מדורי הגהינום אצלי בבית.

החרא כפוי הטובה, שברישומי משרד הפנים מופיע כאח שלי, החליט לעשות טרור, כיוון שהוא השתלט על החדר של אחותי כשהיא נסעה וכעת נדרש לפנות אותו. את העצבים והזעם הוא הוציא על אמא שלי.

דקר אותה עשרות פעמים באמצעות חרצובות לשון חדות, יודע בדיוק היכן לפגוע.

ואמא שלי, אישה ששמעתי אותה בוכה אולי שלוש פעמים בחיים שלי, מתקשרת אלי חנוקת גרון ובקושי מצליחה להסתיר בכי חרישי.

מכיוון שאני מכיר את החרא הקטן, ויודע שאני צריך לזעזע אותו, אני מתקשר אליו.

"מה עשית לה?? היא מתקשרת אלי כולה בוכה בהיסטריה, בחיים לא שמעתי אותה ככה".

שתיקה.

אח"כ הוא כבר התחיל לצעוק שנמאס לו, התחיל עם כל מיני איומים ועשה הרבה רוח. התנצלות כמובן שלא היתה שם אבל "לא התכוונתי שזה יהיה ככה, למרות..." היה הכי קרוב.

אני שוב מתקשר כדי להרגיע את אמא. "לא נורא", אני אומר לה. "שני ילדים מתוך שלושה שיצאו נורמאלי זה לא רע..".

אחה"צ הגענו, בנפרד, לשדה התעופה. הצלחתי לסיים את העבודה שלי בזמן וקיבלתי אישור לצאת מעט מוקדם יותר (תיק רצח חדש. לא בדיוק עוזר למצב הרוח).

אמא שלי ואחי לא מחליפים מילה. גם לא מבט.

הילדה מגיעה ומוציאה חיוכים מכולם. מגיעים הביתה, היא מתרגשת לראות את הכלב והחתולה ומפזרת מתנות.

אח"כ נכנסת לחדר, זה שעד לפני כמה שעות היה מאחז בלתי חוקי של הטרוריסט, ומדברים קצת.

התגעגעתי.

היום לקחתי חופש מהעבודה, כדי להזמין אותה למסעדה.

כל הזמן דיברנו על זה, שיום אחרי שהיא תחזור נלך למסעדה שלנו.

יש הרבה על מה לדבר.