יום שישי בבוקר, השעון מצלצל.
מכל הימים בשנה, דווקא ביום שישי הזה נאלצתי לעבוד ביום שישי בבוקר.
הפסדתי שעה בגלל המעבר לשעון הקיץ, עוד שעתיים וחצי בגלל שקמתי לראות את המשחק של שחר פאר ב-4:00 בבוקר, כך שיצא שכמעט לא ישנתי בלילה.
השעות בעבודה דווקא עברו די בסדר.
בצהריים השלכתי את העניבה ונסעתי לאיזו בר מצווה משפחתית. משפחתית במובן זה שגם אם חתן הבר מצווה היה פונה אלי ברחוב ונשבע שאנחנו קשורים, הייתי אומר לו שיפסיק לבלבל לי את המוח ושאין דבר כזה סמים קלים.
אני מגיע באיחור, מפסיד את קבלת הפנים, או יותר נכון את האוכל שמגישים בזמן קבלת הפנים.
אומר שלום לכל המשפחה שאני לא מכיר, נותן לאמא שלי להשוויץ קצת שהבן שלה עו"ד (פולנים) והולך לשולחן.
המשפחה המורחבת מגיעה בהרכב כמעט מלא.
יש אנרגיות מצוינות כשכולנו שם, כולם מדברים עם כולם, צוחקים עם כולם, תמיד יש אווירה טובה.
אני מזהה אפשרות לאווירה עוד יותר טובה, ומתביית על בקבוק היין האדום.
ירדנו על כמה וכמה בקבוקים (בכל זאת, משפחה מורחבת).
ארבע כוסות יין עושות אותי שמח בשלב ראשון, ועייף בטירוף בשלב שאח"כ.
אני נפרד בנשיקות וחיבוקים מהמון בני משפחה שחצי מהם אני לא מכיר בשמותיהם, ועוד כמה וכמה שאני לא מכיר גם בפרצופם.
אומרים שאנחנו צריכים להיפגש מתישהו, לא רק באירועים. "אבל הפעם ברצינות". כן, נכון.
אמא נוהגת הביתה. מגיעים, ואני נופל לשעות שעות.
כשאני קם אני מכין לי משהו לאכול. הכל בסלואו-מושן של יום שישי בערב.
אם מישהו היה אומר לי שהקטע ההזוי באמת של היום הזה עוד לפני, בחיים לא הייתי מאמין לו..
משפחה לא בוחרים.