MrCellophane

שוב הגיע תורו של ליל הסדר המאוס.

בשנה שעברה הצלחתי לחמוק מן הרעה הודות לבחינות לשכת עורכי הדין המתקרבות, השנה כבר לא היה סיכוי.

לליל הסדר שלנו יש ריטואל כמעט קבוע, וגם השנה הוא לא סטה מהסטנדרט המקובל.

ה"יציאה" השנתית של הדוד שלי, בהתאם לריטואל, היתה כמעט אחד לאחד כמו זו שבפוסט המקושר.

הפעם תורו של בן הדוד שלי להתחתן (בקרוב), ומה מתבקש יותר מאשר להביא את הורי הכלה ומשפחתה (להלן: אנשי הצללים) לליל הסדר?

בת דודה שלי, זו שעמדה בפני נישואיה בפוסט ההוא, היא כעת אם גאה לתינוקת בת שנה פלוס.

נוכחות של תינוקת על שולחן הסדר היא לא דבר שאפשר לזלזל בו, כאשר באורח פלא כל מי שבא עמה במגע הופך מיידית למפגר ומתחיל לדבר בצורה מוזרה.

בכל מקרה, מכיוון שנמאס לי לחלוטין לקרוא את הקטע עם השדיים בהגדה ואני מפיק לקחים משנים קודמות, עשיתי בדיוק מה שעשיתי בסדר הזה - עם כניסתי רפרפתי מהר בהגדה, מצאתי את המוקש וחישבתי היכן אני צריך לשבת כדי שהקטע הבעייתי ייפול על אחד מאנשי הצללים מהמשפחה של הכלה (במקרה הטוב) או אולי אפילו על אחי (במקרה החלומי).

אך אויה!

פתאום שמתי לב שעל כל צלחת מונח לו בגאון פתק עם שמו של האומלל שאיתרע מזלו לשבת באותו מקום כל הערב.

ולפי החישובים, המקום שלי לא נראה מבטיח..

הדבר היחיד שכן נראה מבטיח, ואפילו מאוד, הוא בקבוק היין.

מכיוון שבזמן האחרון יצע המרצע מן השק ואפילו אחותי הקטנה התגלתה כאלכוהוליסטית ומעשנת, ניתן האות להשתלטות על בקבוק היין.

אחרי 2.5 כוסות יין על בטן ריקה (איפה השולחן עורך, לעזאזל), כבר באמת שלא היה לי איכפת לקרוא את השדיים. יאללה, תביאו.

אבל לא קראתי את השדיים.

כמעשה נקם של האל, דוד שלי, שהיה אחראי על סידור המקומות, הוא זה שהביך עצמו לקול צחוקם של אנשי הצללים בקטע הזה.

אני קראתי את החכם, ומכיוון שברוב דעות הוחלט שאחותי היתה צריכה להמשיך לקרוא ואני נכנסתי מהר מדי, קראתי גם את רשע. יאללה, תהנו.

אפילו אף קטע עם זרע לא קראתי.

דווקא אחת מאנשי הצללים, בחורה בת 17 שהתחברה עם היין כמעט כמונו, קראה שוב ושוב קטעי זרע, ואני מעז להגיד שאני בטוח שזו לא הפעם הראשונה שהיא הוציאה זרע מהפה.

אחרי האוכל (לא רע), דווקא לא נדרשה התנגדות מיוחדת להפסיק לקרוא.

כמה שירים וזהו.

הגעתי הביתה וראיתי את "בוראט".

ומה אגיד לכם? סצינת העירום של השמן, שהתיישב עם אשכיו על פרצופו של בוראט, היתה דוחה יותר אפילו מהרוטב של הגפילטע.

וכמו בפוסט ההוא, גם כאן אני מוצא עצמי מסיים ב: לשנה הבאה בבנקוק הבנויה.

אמן.