השעה 6:30 לפנות בוקר. (כן, אני יודע שיש אנשים שבשבילם זה סתם בוקר). השעון המעורר מצלצל, המוח עוד לא קולט, מזועזע. רק לפני שעתיים הלכתי לישון. ובכל זאת, חמוש במתח בריא לקראת יומי בבית המשפט הצלחתי לקום.
לפני חצי שנה בערך הגשתי תביעה נגד איזו חברת מחשבים והנה סוף סוף הגיע מועד הדיון בבית משפט השלום בפתח תקווה.
עד השעות הקטנות עברתי שוב על התיק ועל הטענות המרכזיות וניהלתי מול עצמי מסע הסתה כנגד הנתבעים הנלוזים. עד שהגעתי לאולם הדיונים כבר הייתי כ"כ מחומם עליהם שנתתי מבט זועם לכל מי שנכנס לאולם עד שראיתי לפי המסמכים שהוא לא המסכן שאני תובע.
אני חושב שבשלב הזה אם הייתי רואה אותו הייתי עלול פשוט לקום ולהעיף לו סטירה, עד כדי כך הייתי חדור רוח קרב.
כעבור זמן לא רב קורא השופט בשמי ואני עולה לדוכן התובע ומסתכל סביב. נו? מי זה? מי בא?
אלא שאף אחד לא בא. "מצויין", אני חושב לעצמי. ככה אני אקבל פסק דין לטובתי ונגמר הסיפור.
אבל לשופט היתה הפתעה קצת אחרת. מסתבר שברישומי ביהמ"ש לא מופיע אישור מסירה, כלומר הנתבע ככל הנראה בכלל לא יודע על מועד הדיון. אין מנוס מלקבוע מועד חדש.
כך אני יוצא מביהמ"ש כשתאוותי בידי ולא יודע על מי להתעצבן. ברגע האחרון שדדו לי את הקורבן.
חזרתי הביתה, עייף. לפני שאני חוזר למצבי הטבעי בשעה 11:00 בבוקר (שינה), אני פותח את המחשב ורואה סרגל כלים מכוער שמעטר לי את הבלוג. הנה, יש על מי להתעצבן. זונות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
MrCellophane