MrCellophane

על האזכרה של אבא שלי, שהתקיימה לפני כשבועיים, לא כתבתי פה.

אזכררה שהיתה אותה שיגרת אבל עליה כתבתי בעבר.

והערב, אני שוב אעמוד בזמן צפירת יום הזכרון לחללי צה"ל, שאבי נמנה עליהם, ואחשוב. ואזכר. ואכאב.

מנת האבל השנתית שלי, זו הטקסית - בנוסף לחסר היום-יומי, מרוכזת בתוך שבועיים.

שבועיים של דמיון ומחשבות שווא. של שאלות קשות עליהן איש לא ישיב. של תסכול.

תסכול על הגורל שלו, שהוא גם גורלי שלי.

תסכול על מיעוט הזכרונות.

תסכול על שלא היתה הזדמנות. הזדמנות להכיר. הזדמנות ללמוד. הזדמנות לאהוב.

עבורי זהו אינו יום זכרון לאומי.

זהו יום נוסף שבו אני יכול לעצור, לחשוב ולזכור את אבא שלי.

איש מופלא.

איש שאף שלא זכה לאריכות ימים, השאיר חותם.

איש שהמילים יכולות רק לגמד את שהיה באמת.

והזכרונות אותם זכרונות.

והסיפורים אותם סיפורים.

ועוד שנה עוברת.