אוקטובר 1998 היה אחד מרגעי המפנה הכי משמעותיים בחיים שלי.
אחרי עוד השפלה, עוד עלבון צורב, החלטתי להתחיל דיאטה.
לא מתוך אמונה שהפעם זה יצליח, אלא פשוט בגלל שהגיע הזמן לעוד סיבוב בקרב הבלתי נגמר, שבסופו אני אמצא עצמי על הקרשים אחרי עוד נוק-אאוט.
אבל זה לא היה ככה.
אחרי חודש כבר הייתי במינוס 5 ק"ג, ואחרי חודשיים במינוס 8 ק"ג.
משם כבר הגיעה האמונה שאפשר ללכת עד הסוף.
במאי 1999 כבר רשמתי את נקודת השיא, מינוס 21 ק"ג.
אני זוכר ששמעתי את השיר "באביב" של מיכה שטרית, שם הוא שר "באביב אני אלבש חולצה לבנה, ואחצה את הרחוב כמו מלך", ואמרתי לעצמי שזה מה שאני אעשה. וכך עשיתי.
החיים האמיתיים שלי התחילו בגיל 20.
שנים ארוכות לקח לי להבין שאני כבר לא שמן. הפסקתי לחשוב כמו שמן, להתנהג כמו שמן ולהעלב מבדיחות שמנים.
ואתמול, ראיתי את התוכנית הראשונה של "לרדת בגדול 2" והכל חזר אלי.
כל כך הזדהיתי עם הכמיהה הזאת לרזות, להיות אדם אחר.
שמעתי את המילים שאני עצמי אמרתי לפני 9 שנים, ראיתי את הניצוץ הזה בעיניים.
גם דבריהם של גיבורי העונה הראשונה, שאמרו שלמרות הכל הם עדיין חושבים ומרגישים שמנים, עוררו אצלי הזדהות.
מי שלא חווה זאת, מי שלא הצטלק בעלבונות, התרסק מהערות מתריסות ומעליבות וחש באפסיות הזאת - לא יבין.
והאמת היא שהתרגשתי.
זה עשה לי משהו, כי לרגע חזרתי לתחושות האלה.
אתמול בערב, לכמה רגעים, הייתי שוב שמן.