MrCellophane

ואני את פניה לא אשכח.

נערה צעירה, חודשים ספורים לפני יום הולדתה ה-20. כמעט אישה.

בחורה נאה, מבושמת.

לא נראתה כמי שאני מגדיר עד היום כנפגעת הקשה ביותר שראיתי של עבירות מין.

והיא יושבת שם, מתוחה, רגליה רועדות.

בעוד דקות מעטות יקריא הרכב של שלושת שופטי בית המשפט המחוזי את גזר דינו של אביה.

אביה, שהורשע בכך שביצע בה מעשי אונס ומעשי סדום במשך שנים ארוכות ארוכות, מעשים שהחלו עוד בטרם ידעה לקרוא, או לפתור תרגיל פשוט בחשבון, או להבין שמה שאביה עושה לה לא בסדר, ולא כל האבות נוהגים כך.

מעשים שהופסקו אך במקרה, ובלא שידה היתה בדבר.

במקרה.

כי היא רצתה להגן על אביה, ולא רצתה שהפרשה תחשף.

גם כעת, כשהיא יושבת בספסלים האחוריים של אולם בית המשפט, היא מתפללת לעונש מקל, שיחזיר את אביה לביתם בתוך תקופה קצרה.

ואני מסתכל עליה, ומסרב להאמין.

ואני יושב כעת וכותב את המילים הללו, ומצנזר פרטים נוספים שכל כך מייחדים את המקרה הזה ושעשויים לחשוף במידת מה דברים שאסור לי לחשוף. דברים שהשתיקה יפה להם.

העונש חמור משציפתה.

בעיניים דומעות היא יוצאת מן האולם, קול בכיה נשמע היטב עדיין בתוכו.

ואני את פניה לא אשכח.