יום שישי, משחק הכדורגל השבועי.
המקום שבו בני אדם מתורבתים הופכים לערסים נוטפי טסטוסטרון, שבו קללות ואיומים הם עניין שבשיגרה.
מארגנים קבוצות. אני ואחי באותה קבוצה.
רוצים להתחיל לשחק, רואים שאנחנו רק 9, שחקן אחד חסר.
אחי: "איפה יצחקי"?
יצחקי (עומד בצד ליד שיח): "אני פה".
אחי: "עכשיו אתה הולך להשתין?"
אני: "זה ייקח זמן עכשיו עד שהוא ימצא את הזין"
יצחקי: "עוד שניה אני אזיין אותך עם הזין הזה"
אני: "זה הקטע שלך? יש עכשיו מצעד הגאווה, שמה יש הרבה כמוך"
יצחקי: "יאללה גם כן אתה.."
מתחילים לשחק. אחי עצבני מתחילת המשחק ומסנן קללות.
מכיוון שאני אחיו, ולי אין ברירה אלא לסבול אותו, הוא בוחר לצעוק אך ורק עלי.
בהתחלה אני מבליג. אח"כ שני שחקנים מהקבוצה שלנו מאבדים כדור, ואני סופג את הצעקות.
אחי (בצעקות): "זה באשמתך עכשיו. למה אתה לא סוגר??"
אני: "סתום ת'פה מפגר, הייתי 7 מטר מהכדור בכלל"
אחי: "סגור את המסירה!!"
אני: "תגיד לי מה אתה דפוק? זה בכלל מאחורי. בחיים לא יהיה לך מושג בכדורגל"
אחי: "לי אין מושג?? שחק, שחק, יא אפס"
אני: "אני אפס? מתחילת המשחק אתה רק צועק, תתחיל לשחק!"
אחי: "לא יאומן שכל פעם אני נתקע איתך באותה קבוצה. לא משחק איתך יותר בחיים"
אני: "לך יא זבל. רק עלי אתה צועק. אין לך ביצים"
אחי: "עזוב לא משחק איתך. מחליפים כוחות, אני אראה לך למי אין ביצים"
אני: "בוא תראה לי"
אחי: "חכה, אני אשבור לך..."
אני: "מה תשבור לי מפגר? את שתי הרגליים תשבור לי. בוא, נראה אם זה ישתלם לך".
אחי: "את הראש, לא את הרגליים"
בשלב הזה נמאס לכולם.
עוצרים את המשחק באמצע ומחליפים קבוצות.
זמן קצר אחר כך הולכים הביתה.
אחי הגיע איתי באוטו, אז אין לו ברירה אלא לחזור איתי.
שתיקה רועמת כל הדרך חזרה.
אנחנו מסוגלים גם לא לדבר שנתיים אחרי קטע כזה, אבל הוא מתחיל לדבר איתי כשאנחנו מגיעים הביתה כדי לשדר "עסקים כרגיל".
שבוע הבא עוד יום שישי של כדורגל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
MrCellophane