MrCellophane

במהלך השבוע האחרון ציינתי את יום הולדתי ה-25.
האמת היא שדי רציתי לחגוג אותו, אבל מהלך האירועים הוביל לכך שרק ציינתי אותו.
ומעשה שהיה כך היה:
שעת לילה מאוחרת. יש שיאמרו שעת בוקר מוקדמת (טוב נו, 4:30 בקיצור). הצלופן מניח את הסיכומים בצד ופונה לשינה של שעתיים בקירוב. כמה שעות לפני כן, בחצות, החלו לזרום האסאמאסים והטלפונים מאותם אנשים שגם זכרו שיש לי יום הולדת וגם חשו צורך בלתי נשלט להיות הראשונים שיציינו זאת בפני. ובכן, שם לו הצלופן את סיכומיו (או נכון יותר: סיכומים של אנשים אחרים שממש נכחו פיזית בשיעורים וניאותו לשלוח את הסיכומים לסטודנט העצל שהתפרקדן כל השנה) לטובת שינה טרופה.
מכיוון שיום הולדת נהוג לכבד במתנה, הואילה הפקולטה להעניק לי שי מיוחד: מבחן ב-9:00 בבוקר, ומכאן לוח הזמנים הלא-שגרתי. בשעה 12:00 אני יוצא מהאולם אם מבט מזוגג בעיניים ויד משותקת חלקית, מצליח לצלוח את הנסיעה הקצרה עד הדירה.
נכנס לחדר. המיטה קוראת לי, אני יכול ממש לשמוע אותה. אבל לא. מקלחת קצרה, התארגנות ותוך שעה וחצי אני מוצא את עצמי מתברבר בין רחובות העיר בנסיון נואש למצוא את הרחוב של המסעדה שאליה הזמנתי מקום. בכל זאת צריך לחגוג לא? ומי שמכיר אותי אפילו קצת יודע שאין טוב יותר ממסעדה טובה, יוקרתית ופלצנית שגובה מחירים לחלוטין בלתי סבירים. ואם יש טוב מזה, הרי זה להגיע לאותה מסעדה לארוחה עסקית בצהריים ולהשאיר קצת דמי כיס במקומם הטבעי – בכיס.
יצא שהתברברתי ברחובות שאני בטוח שאפילו ראש העיר לא יודע שהם קיימים. בסוף חניתי, עייף ומושפל, בחניון המרוחק 10 דקות הליכה מהמקום.
בכניסה פגשתי את בת-לוויתי, חברתי לספסל הלימודים (מעניין אם באמת יש שם ספסלים...לעזאזל, אני צריך לבקר שם מתישהו). הארוחה היתה מצוינת, חוץ מזה ששילמתי 30 שקל על קינוח שהכיל בערך...אפרסק. אחד. היה איזה משהו מסביב, לא יודע. שיהיה.
למזלי בדרך חזרה כבר היתה לי מדריכה אישית לרחובות העיר המסובכים, שהביאה אותי בשלום הביתה (אמנם אני לקחתי אותה, אבל בואו נודה על האמת..)
בשעת אחה"צ מאוחרת אני מגיע לדירה, מארגן את התיק לנסיעה חזרה הביתה. מרגיש עייף מדי, הולך לישון שעתיים וקם עוד יותר עייף.
בשעה 20:00 בערב כבר אין הרבה ברירות, צריך לנסוע הביתה. מגיע ב-21:00.
אחותי מחכה עם הבלונים, אמא עם המתנה. האח, כידוע, בחו"ל עם הפלייסטיישן. טלפונים, רעש, ואני רק רוצה לישון. אבל מה....יום הולדת...לא נצא?
לא!!!
סחבתי עוד שעה ונפלתי עייף, שדוד, גמור ורצוח ל-11 שעות שינה.
למחרת – עוד מסעדה (פלצנית וכו'), הפעם עם המשפחה. לא חסתי על חשבון הבנק של אמא (נמאס שרק אח שלי שורף את הירושה...) והזמנתי את הלובסטר, עניין של כולה 195 ש"ח למנה.
לכל אלו שהסיטו מבטם בגועל אני יכול להגיד שזו אולי המנה הטובה ביותר שאכלתי בארץ...נהניתי מכל שנייה. כמעט שעתיים ישבתי ופירקתי אותו, ואני די בטוח שאח"כ גם אמא שלו לא היתה מזהה שהוא היה פעם ממשפחת הסרטניים.
אז אולי בעצם זה לא כ"כ מדויק להגיד שלא חגגתי...חגגתי בדרך שלי. עם החברים אני כבר אצא במהלך השבוע, שיזמינו לבירה, הנבלות.
ולסיום...אני שוב מוצא את עצמי מודה לסבינה.
יקירתי, ברכת היום הולדת שלך היתה יפהפייה ומרגשת, שוב הותרת אותי בלי מילים. תודה לך.