לפני 6 שנים הייתי בלוס-אנג'לס, וביקרתי באולפני יוניברסל ו-וורנר ברדרס.
ראיתי איך עושים סרטים, הלכתי בתוך הסט של E.R וחברים, וראיתי הקלטות של כמה תוכניות , ביניהן התוכנית של ג'יי לנו.
ולמדתי שגם בקולנוע וגם בטלוויזיה, יש עקרון אחד מאוד ברור כשזה נוגע לסט - עושים רק את מה שהמצלמה יכולה לראות.
כך התגלה לי עולם מופלא עשוי קרטון.
כל מה שרואים ברקע - ספרים, כונניות, ארונות, הקורנפלקסים בסיינפלד - הכל קרטון.
כי בהוליווד שום דבר הוא לא כמו שהוא נראה. המעליות ב-E.R לא הולכות לשום מקום, המדרגות לקומה השנייה הן לא באמת מדרגות, ומאחורי הדלתות יש קיר.
בתים מפוארים הם למעשה מינייטורות שמצולמות בתחכום, ואפילו חצי-מכונית יש להם שם, כי אם מצלמים סצנה באוטו לא תמיד רואים את החלק האחורי ולכן לא צריך אותו.
ואתמול, במקרה, ראיתי פרק של "חברים", ונזכרתי בקרטונים האלה, בפיקציה הזאת ובכל הזיוף שמסביב.
איך כולם מסתכלים ורואים סלון מלא ספרים, וכלים בארונות, ותנור, וכל זה לא באמת קיים.
וחשבתי לעצמי, מה אם יידעו שגם אני עשוי קרטון.
שאולי אני לא כזה חכם כמו שהרבה אנשים חושבים, שהתדמית המצליחה שלי מוצגת לראווה כשאין מאחוריה ממש, וגם הבטחון העצמי הזה שלי, המפורסם, גם הוא, לפעמים, עשוי רק קרטון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
MrCellophane