MrCellophane

אתמול הייתי במשחק הראווה "למען השלום" בין ריאל מדריד מספרד לבין נבחרת משולבת של ישראלים ופלשתינאים.

אחי התקשר אלי בשעת אחר הצהריים, הודיע חגיגית שקשריו הענפים סידרו לו כרטיס חינם, וכך מצאנו את עצמנו בדרך לאיצטדיון. אחי ואני לא נוהגים לבלות ביחד, וזה מובן לכולם על רקע האירועים של הפוסט הזה.

אבל המשחק הוא משחק למען השלום, ואין מתאים ממנו לקדם את השלום בין שני אויבים מרים, ואולי גם בין הישראלים לפלשתינאים.

הגענו לאיצטדיון רמת גן השנוא עלינו במיוחד, על מושביו הרחוקים מן הדשא, הבלאגן שבחוץ והגרפיטי על חומות הבטון. על אחת החומות כתב אלמוני (?) באותיות ענק "איציק דדון". אני מוכן להתערב שלמשטרה אין קצה חוט בפרשה.

תפסנו את מקומנו באיצטדיון, יציע מסומן ויקר יותר, ולהפתעתנו, חייבים להגיד, עם המון ערבים.

אם אתם שואלים מה זה משנה בכלל, אז תדעו שזה מאוד משנה כשיש מעליך חבורת המפגרים ששרה כל מיני שירים שאמנם נפוצים במגרשי כדורגל, אבל הפעם לא היה להם מקום ("מלחמה, מלחמה, מלחמה...").

מתחתינו ישב מישהו עם חבורת ילדים שעלו לי על העצבים.

כל המשחק הם צרחו, שאלו שאלות מפגרות והציקו זה לזה.

הגעתי למסקנה שאם אני ארצה בעתיד שלושה ילדים, כדאי שאני אביא חמישה, כי בטוח שאני אחנוק למוות לפחות שניים מהם בזמן כזה או אחר.

אחרי 70 דקות ו-6 גולים של ריאל מדריד החלטנו שהספיק לנו ונסענו הביתה. לפני שהורדתי אותו בדירה שלו שלפתי שטר של 50 ש"ח, לכסות את הגרעינים, הבייגעלה והשתיה, והעודף שיישאר לתפרן.

הוא סירב בתוקף לקחת, אמר שכל העניין של הכרטיסים ומה שמסביב זה עליו, הפינוק שלו.

משחק שלום או לא משחק שלום?