תקופת המבחנים אמנם בעיצומה, אבל כשיש שבועיים עד המבחן הבא אפשר לחזור הביתה ולבלות זמן איכות עם המשפחה האהובה. כך לפחות חשבתי כשהגעתי הביתה מלא בכוונות טובות ועד שאמא שלי אמרה שהיא נוסעת ולא תהיה כל השבוע. אני נשאר עם אחותי בת ה-19 ועם הכלב.
ואם חשבתי שאפשר יהיה ללמוד קצת בבית, הרי שלאחותי היו תוכניות אחרות לגמרי (הכלב היה נייטראלי). החליטה הילדה שכיוון שיש לה בית לבד (אותי כנראה כבר לא סופרים) אפשר להזמין את חבורת הקלולסיות שלה לשרוץ אצלנו בבית.
להקת הטורפות יושבות להן למטה, מחסלות כמויות בלתי נתפסות של אוכל שבכלל לא ידעתי שיש לנו ומשאירות כיור מלא בכלים. ומכיוון שאני כעת על תקן "המבוגר האחראי" (ואוי לבית שאני המבוגר האחראי שבו) הרי שעלי הנטל להעלים את האסון כלא היה.
ולא זו בלבד – גם הקלולסיות לא טומנות ידן בצלחת. אחותי מבקשת שאני אקח את הכלב ("יש אצלי חברות") הקלולסית השנייה מבקשת ממני לבשל לה ארוחה ("אם אני הייתי יודעת לבשל נשבעת שהייתי מכינה לך משהו"), והשלישית לא מפסיקה לפלרטט איתי ("ידעת שסקס שורף 200 קלוריות?").
ככה זה כשהאחות הקטנה מגיעה לגיל בגרות. אי אפשר להרביץ לה כמו פעם, אי אפשר להביא לה בייביסיטר ואי אפשר למכור אותה לישמעאלים.
אבל הכלב דווקא די בסדר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
MrCellophane