MrCellophane

זמן קצר אחרי שאבא שלי נפטר הבינו בסביבת מקבלי ההחלטות שהילד לא בסדר.

אמנם אי אפשר לצפות ממנו להפגין את שמחת החיים הרגילה, אבל כשהוא מסתגר ומסרב לדבר זה די ברור שנחוצה פה יד מקצועית.

עם התובנה הזאת הביאו אותי אחר כבוד לפסיכולוגית. בהתחלה לא דיברתי איתה בכלל. הקשבתי למה שהיא אמרה, הקשבתי למה שאמא שלי אמרה, אבל קשה לומר שתרמתי לדיון.

כל זה עד שהיא אמרה לי "זה בסדר לבכות...מותר לך לבכות". הרמתי את ראשי מהרצפה, הבטתי לתוך עיניה ואמרתי לה. "מבוגרים לא בוכים". הייתי אז בן 9.

כבר בגיל צעיר נאלצתי להיות "הגבר בבית". איש לא דרש זאת ממני – אני דרשתי זאת מעצמי. אני הבן הבכור, יש לי אחריות.

כשהייתי בן 18 אמא שלי הכירה מישהו. האחריות כבר לא הוטלה עלי באופן מלא. יש מי שדואג לאמא.

ואמנם אמא בעצמה יודעת שאהבה אין פה, אבל נוחיות יש ויש. ומה שטוב לאמא – טוב בשבילי.

היום, אחרי קצת יותר מ-7 שנים, הם נפרדו.

הוא לא יכול יותר. הוא הרי לא גר איתנו (אמא שלי אפילו לא הציעה את האפשרות) וודאי שהיא לא מוכנה לעבור דירה ולהיכנס איתו לדירה חדשה. הוא איש משפחה, הוא לא יכול להמשיך ככה.

קשה להגיד שזו הפתעה גדולה ובכל זאת – עכשיו הכל שונה.

בשנייה נזרקתי 16 שנים אחורה. אמא לבד, יש לי אחריות.