קשה שלא לחוש רחמים, במידה מסוימת, כלפי נעמי בלומנטל.
אישה שהיא לכל הדעות לא אישה רעה, שאיבדה זה מכבר את האיש איתו הקימה בית ואיתו חיה במשך עשרות שנים, ושהגיעה ממעמד של סגנית שר למעמד של אישה שהורשעה בפלילים.
אבל יהיה הלב רחום באשר יהיה, נעמי בלומנטל חייבת לשבת לכלא.
למען ההסבר של כל המצב המשפטי - במקרה והעונש הוא עד שישה חודשי מאסר בפועל, רשאי בית המשפט לקבוע שהמאסר ירוצה בדרך של עבודות שירות, ולא במאסר ממש. אם העונש גבוה יותר, כמו במקרה של בלומנטל, הוא ירוצה אך ורק בין כתלי בית הסוהר.
המטרה של ה"קמפיין" היתה שבלומנטל תזכה לחנינה מהנשיא, באופן שהעונש שלה יופחת לשישה חודשי מאסר שאותם תוכל לרצות בעבודות שירות.
אז למה אני אומר שבלומנטל חייבת ללכת לכלא?
חומרת העבירה:
כדי להבין עד כמה חמור הוא המקרה של בלומנטל, צריך קודם להבין מהי עבירת השוחד.
מדובר בעבירה שקשה מאוד לאכוף אותה, כי היא מבוצעת, לרוב, ע"י שני אנשים, שניהם עבריינים ובעלי אינטרס שהמעשה לא ייחשף. רק משום כך, העונש על העבירה הזו צריך להיות כבד וממשי, ולו מטעמי הרתעה.
שוחד בחירות חמור אפילו יותר משוחד "רגיל", בגלל הפגיעה שנגרמת לדמוקרטיה כולה.
התנהלות בחקירה ובמשפט:
לעולם יזכרו לבלומנטל את בחירתה לשתוק בחקירה. נכון שמדובר בזכות, אבל כשמדובר באישי ציבור, אשר נחקרים על ובמסגרת שירותם הציבורי, ראוי היה לפחות מן הטעם הזה שלא תעשה שימוש בזכות זו.
אבל לא הרבה אנשים זוכרים שהגירסה הראשונה שמסרה בלומנטל, לכתב העיתון שחשף את הפרשה, היתה הכחשה גורפת. היא לא היססה להגיד שמדובר ב"בדיה מטומטמת" ושיקרה במצח נחושה.
אח"כ, במשפט, היא לא היססה להטיל רפש באנשים הנאמנים לה ביותר והאשימה את הנהג האישי שלה, אבי אוסקי, שהפך לעד מדינה נגדה, שהוא שקרן ורודף בצע.
במקום להודות ולקחת אחריות על מעשיה, בלומנטל בחרה לשקר לכל אורך הדרך ולהפיל את האשמה על אחרים.
מחשבה פלילית:
בלומנטל אמנם ניסתה להיתמם, לטעון שלא היה מדובר בשוחד בחירות ולא היתה כוונה להציע שוחד, אבל סדרת פעולותיה בימים שאחרי הלילה המפנק בסיטי טאואר מדגימה שבלומנטל ידעה היטב כי היא מבצעת עבירה פלילית והבינה היטב את הפסול במעשיה. כך, למשל, הורתה לשלם למלון בכסף מזומן והוציאה קבלה על שם בתה המאומצת. כך, כשתיאמה גירסאות עם חבר מרכז ועם הנהג שלה, כדי שיגידו שהכסף נועד להלוואה. וכמובן - גם ההכחשה הגורפת שהמעשה בכלל נעשה.
העדר חרטה ולקיחת אחריות:
בלומנטל לא הביעה חרטה לכל אורך הדרך, לא לקחה אחריות על מעשיה, ולמרות הכרעת שתי ערכאות שיפוטיות - עדיין טוענת שלא ביצעה עבירה.
את הערעור את הכרעת הדין (להבדיל מגזר הדין), היא משכה רק בגלל שהבינה מהערותיהם של שופטי בית המשפט המחוזי, ערכאת הערעור, שדרכו לא תצלח.
רק כעת, כשהבינה משר המשפטים שהחרטה היא תנאי לחנינה, היא שלחה מכתב חרטה.
וראו, החנינה המיוחלת נומקה בכך שבלומנטל איבדה את בעלה, וכן בשל "החרטה הכנה שהביעה על מעשיה". לא פחות ולא יותר.
מכל הסיבות האלה, בחר בית המשפט לגזור על בלומנטל 8 חודשי מאסר בפועל.
הוא יכול היה לגזור 6 חודשים ולהורות שאלה יבוצעו על דרך של עבודות שירות, אבל נמנע מכך במכוון, בדיוק בגלל הסיבות האלה.
אלה גם הסיבות שבגללן אסור לחון אותה.
זהו מקרה קלאסי שבו האינטרס הציבורי - מלחמה בשחיתות שלטונית ובשוחד בחירות, חייב לגבור על נסיבות אישיות של נאשם, יהיו אשר יהיו.
גם אם יהיה מי שימצא לומר, שהשיקולים הללו קיבלו ביטוי מלא בגזר הדין, והליך החנינה הוא חיצוני לו והשיקולים שבבסיסו הם אחרים, עדיין עומדת עובדה אחת פשוטה - אף נאשם מן היישוב לא היה זוכה להקלה בדינו במקרה הזה.
ההקלה שלה זכתה בלומנטל היא לא פחות מסטירת לחי לעקרון שנקרא "שוויון בפני החוק".
קל מאוד לרחם על בלומנטל, אבל לפי כל שיקול רלוונטי וענייני היא חייבת לשבת בכלא.
ושלא יעבדו עליכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
MrCellophane