והרי וידוי: ביומיים האחרונים נדבקתי ל-"שיר הקטר" של רפי גינת בגרסה החדשה – גרסת הדיאטה. במקום ללמוד למבחן כמו שצריך אני עסוק בלזמזם "בתחנה בבאר-שבע עמד קטר, שמשקלו 120 פלוס חמישה עשר" בקול בס (או לפחות כך אני מנסה שזה יישמע).
והאמת – את התוכנית עצמה לא קל לי לראות, למרות שימי השומן כבר חלפו די מזמן.
אני עדיין זוכר ש"בבסיס שבזיקים עמד טירון, שמשקלו היה עצום וודאי קרוב לטון".
אם יש דבר שיותר גרוע מלהיות מתבגר שמן – זה להיות טירון שמן, ובמיוחד אם אתה אמור להגיע "מאולף" אחרי קורס קדם צבאי והמפקדים רוצים לוודא שהאילוף אכן הושלם כהלכתו.
ואכן, באמתלות שונות ומשונות נשלחנו אני וחבר מרעי פעם אחר פעם אחר פעם להקיף את המקלחות/המאהל/הבסיס/העיר אשקלון ב-30 שניות. ולשמן, מה לעשות, קשה לרוץ. אז מה עושים? – נותנים לו טיפול אישי.
פעם אחת למפקדים שלי נשבר לגמרי מזה שהשמן לא עומד בזמנים אז העבירו אותי אחר כבוד לטיפול מפקדת המחלקה. זה היה כבר לקראת סוף הטירונות כשהייתי בשיא ה"כושר" שלי, אבל עדיין לא הצלחתי להקיף את הנגב ב-30 שניות.
"אתה עוד תראה אצלי מה זה..." איימה מפקדת המחלקה האימתנית. לא התרגשתי...עוד שבוע נגמרת הטירונות. "חכה חכה...לזרוק עלי זין...אני אראה לך מה זה..צפה לבום". כבר איימו עלי ב"בומים" אבל ההמשך היה מעניין יותר. "צפה לפצצה...צפה לפצצת אטום". "מבטיחה?" שאלתי. שילמתי על זה בעוד חצי שעה של טרטורים ואיום במאסר.
השבוע האחרון היה מתוח. כל הזמן חיכיתי וציפיתי מאיפה יבוא לי הבום. אלא שהבום, למרות ההבטחה, לא בא. גם לא פצצה, לא כל שכן פצצת אטום.
אז נטע, אם את קוראת את זה – אני עדיין מחכה לבום שלי. ולמרות שהטירונות הסתיימה לפני כמעט 7 שנים, עדיין אין התיישנות על הבום. בתודה מראש.
ואם את מתקשה לזהות אותי, תנסי לדמיין עם 20 קילו יותר. זה בטח יעזור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
MrCellophane