MrCellophane

הוא פותח את הדלת במבט מופתע.

"אני רוצה לדבר איתך", אני אומר לו. אולי הוא מזהה אותי, רוב הסיכויים שלא, אבל מה זה משנה.

אני נכנס לביתו. אין אף אחד בבית.

אני שולף את האקדח הטעון. "בוא נשב".

כשהוא מתיישב מולי על הכורסא, לא מבין מה קורה, אני זורק לעברו זוג אזיקים.

"שים על הידיים". "תהדק חזק".

הוא מבועת. עושה כדבריי.

"ככה זה יעבוד", אני מסביר. "אני אשאל אותך שאלות ואתה תענה. אתה לא תתחמק, ולא תתחכם, ותענה ישר ולעניין. כל פעם שתשקר לי, ואני אדע אם תשקר לי, תחטוף כדור. בהתחלה בברכיים, אח"כ במרפקים, בקרסוליים, בכתפיים. אל תנסה אותי".

ואני אחקור אותו על הכל.

הוא יבין מיד. ויאמר את האמת כולה.

ויגיד אם היו עוד.

וכשאני ארגיש שהכל נאמר, אהנהן בראשי.

ואושיט את ידי קדימה ואירה כדור אחד לאשכים.

והוא יצרח מכאבים, מתדהמה, מחרטה.

ואני אכוון שוב, הפעם לראש, ואירה שני כדורים, שיפסיקו את הצרחות.

ואז פשוט אאסוף את הקליעים, ואעלים את שאר הראיות שמסביב, ואצא מן הבית.

ואיש לא יידע.

ואיש לא יחשוד.

והתיק לא יפוענח.

רק אני והיא נדע.

ונשתוק לנצח.