MrCellophane

אולי אם היה משהו אחד יציב, שאפשר להאחז בו, הייתי יותר רגוע.

אני כל כך סומך על עצמי בקבלת החלטות, סומך על שיקול הדעת שלי ועל זה שאיכשהו דברים נוטים להסתדר.

אבל יש כל כך הרבה סימני שאלה, כל כך הרבה דברים לא ברורים.

הגרוע ביותר הוא שאני לא יודע מה אני רוצה.

אני לא יודע מה איך אני רוצה להמשיך מבחינה מקצועית, אני לא יודע מה אני רוצה בחיים האישיים שלי, אני לא יודע אילו התחייבויות לקחת על עצמי לתקופה הקרובה.

כל החלטה הכי פשוטה - האם להתחיל לעבוד על התזה כבר עכשיו, או אולי להתחיל ללמוד צרפתית, או אולי לקחת את המכון כושר כפרוייקט ולשעבד את עצמי לשלושה אימונים בשבוע - נראית כמו החלטה דרמטית ובלתי הפיכה. זה לא ככה, אבל זו התחושה.

הבטחון העצמי מתערער, ואני מוצא את עצמי במצב שאני כמעט לא מכיר.

אני מהוסס.

וזו תכונה שאני שונא, ולא מעריך.

ולמה לעזאזל אני צריך לחשוב כל כך הרבה על כל דבר?