MrCellophane

מכל מקום עוטפות אותי פרידות.

אנשים שנוסעים, אנשים שעוזבים, אנשים שהתנתקו, אנשים שיוצאים לדרך חדשה.

וגם אני מוצא את עצמי חלק מהפרידות האלה, ובעצמי נפרד מאחרים והולך לי לדרכי הלא נודעת.

הזמן הקרוב גם מזמן לי מפגשים עם אנשים שדרכינו נפרדו, שהיו קרובים ככל שיכולים בני אדם להיות קרובים והפכו לזרים מוחלטים בחלוף שנים ורגשות טינה. ואני גדול מספיק להבין שלפעמים ככה זה, ואדם יכול להיות כל עולמך ברגע נתון וזכרון עמום בזה שאחריו.

גם מסביב, בתקשורת, פרידות.

רמי וריטה, דץ ודצה, אפילו שמעון וסוניה כבר לא חולקים מצעים. וגם אם יש סיבות אובייקטיביות (כמו, נניח, שדץ בעניין של גברים ודצה לא מוכנה לעשות "מהפך") זה עדיין לא מקהה את התחושה ששום קשר אינו חסין, שום מערכת יחסים אינה מובטחת, ושום דבר אינו לנצח.

ואני, משכבר הימים עבד של זכרונות, מתקשה לעמוד בקצב, מתקשה לוותר על אנשים וזוכר טובה וחסד נעורים גם לאלו שחסדם אינו עומד להם עוד.