MrCellophane

אני אפתח בסיפור אמיתי שגדלתי עליו:

מעשה בילד שהיה שומע חדשות לבקרים סיפורים על "חכמי חלם". "אמא, מיהם חכמי חלם?" שאל הילד הסקרן את אמו, וזו השיבה שבסך הכל מדובר באגדה אודות טפשותם הלכאורית של אנשי חלם. "אמא, את מכירה מישהו מחלם?" הקשה הילד הסקרן. - "כן, אני מכירה...אבא נולד בחלם".

הילד נדהם. "אמא....איך התחתנת עם מישהו מחלם???" שאל. - "חמודי...גם אני מחלם".

הילד הזה היה אבא שלי.

ואולי זו היתה אחלה דרך לספר לכם שדם פולני זורם בעורקיי ומדי פעם הוא מפציע, כמו עכשיו:

אתמול הייתי אמור לחזור הביתה אחרי כמה ימים בדירה (מבחן). אמא, כידוע, בחו"ל – מה שאומר שהבית הפקר לאחי המופקר. הפלאפון שבק חיים עוד בצהריים (המטען נשאר בבית המופקר) ולכן רוב שעות היום אי אפשר היה ליצור איתי קשר.

בערך ב-2:00 בלילה, כאשר הייתי מחוץ לדירה, נזכרתי בעובדה הזאת. אח שלי וודאי משתגע מדאגה – הרי הייתי אמור לחזור כבר אחה"צ, בדירה ובפלאפון אני לא עונה, איש לא יודע היכן אני – לא נעים.

עכשיו שתבינו – אין לי טענות שהוא לא התקשר להגיד בהצלחה במבחן, לא התעניין אח"כ איך היה...באמת שלא. אבל חשבתי לעצמי שאם יש לי אח נורמאלי – צריכות להיות עכשיו 2 ניידות משטרה ליד הדירה שלי.

כשהגעתי לדירה לא ראיתי שום ניידת, רק איזה חתול.

אחרי שעה נסיעה, אני מגיעה הביתה ב-3:40 לפנות בוקר.

שמח אצלנו – אחי וחבריו יושבים במעגל מסביב לשולחן ומשחקים פוקר. "אה...הנה אתה" הוא אומר כשאני נכנס. אני לוקח לעצמי משהו לשתות. "קבל!" הוא אומר לי ומראה את ערימת הז'יטונים שגזל מחבריו לשולחן.

"יופי", אני אומר לעופר מקסימוב הצעיר. אולי בעצם אין לי מה לכעוס עליו...בן אדם צריך להתפרנס לא?