MrCellophane

"איך זה מרגיש, אין עתיד באופק..."

מדי כמה חודשים נופלת עלי התחושה הזאת, משהו שמוציא אותי משיווי משקל למשך כמה ימים עד שאני מתאפס על עצמי ומצליח להתמודד עם הסיטואציה החדשה.

ועכשיו זה מרגיש כמו ריקנות ענקית שמתפתחת בחסות עננה של חוסר וודאות.

השאלות הופכות יותר ויותר נוקבות, ולפעמים זה נראה כאילו אני מפחד לומר לעצמי את האמת, כי התוצאה תהיה שאני אשאר בלי כלום. אפילו ללא שאיפה.

"אין מקום שיש סיבה טובה להיות בו.."

אני לא מוצא את עצמי. לא כאן ולא שם, לא פה ולא במקום אחר.

משהו תקוע, קפוא, עומד במקום. וזה כאילו כל תזוזה, כל פניה, מובילה לתהום.

ואלו בדיוק הימים שאני מסתגר בחדר, לא רוצה לראוף אף אחד, לא רוצה לדבר עם אף אחד.

לא רוצה להחזיר טלפונים, לא רוצה לפרוק, לא רוצה להתעמת עם חברים שהכזיבו.

לא עכשיו.

"אף פעם לא קרוב, קרוב מספיק.."

הגעתי למסקנה הכואבת שאין לי על מי לסמוך.

כל הזמן הייתי בטוח שאם יש מישהו שאני יכול להפקיד אצלו מידע אישי, שחיי היו תלויים בכך, זה החבר הכי טוב שלי.

וברגע האמת אני מגלה שאני לא מסוגל. אין בי את הביטחון המלא, את השקט שדרוש.

ההשלכות מרחיקות לכת.

"ואין לי חלום.."