MrCellophane

חזרתי מסיני, אבל ספק אם מישהו יאמין לי שהייתי שם.

בעוד שבי-סיני לרוב נראים שזופים ושחומים משל יצאו מטיגון בשמן עמוק, אני נשארתי לבנבן כשהייתי – ועל כך גאוותי.

תוכנית הפעולה מראש לא כללה שיזוף. מהיכרות רבת שנים עם עורי הוחלט על טקטיקת מגננה – רק לא להישרף. תאמינו לי – זה לא קל כמו שזה נשמע, במיוחד לא למישהו שמסוגל להישרף גם בלילה.

כבר באוטובוס הרגשתי את היד מתבשלת לאיטה. מבט חטוף מגלה סימני אדמדמות, וכל זה דרך השמשה (!) של האוטובוס. ההמשך כלל מריחת קרם כל שעתיים בערך.

ביום השני לא עזרו המריחות. אזור הגב-כתפיים היה אדום כמו פלפל חריף. ייאוש דטרמיניסטי נפל עלי – לא משנה מה אני אעשה נדונתי להישרף לנצח, ואני חשבתי שזה יגיע רק כאשר אגיע לגהינום.

אבל דווקא בין מלמולי הקללות והפגנות המחאה (מנכ"ל אולטרסול – תתפטר!) הצלחתי להעביר את שאר ימי החופשה בשקט יחסי.

חוץ מזה אין הרבה מה לספר. מבוקר עד ערב שורצים על החוף ולא עושים כלום. כלום, לצורך העניין, יוגדר כמשחקי שש-בש, האזנה למוסיקה, קריאה (לא של סיכומים, תודה) ושיחות על החיים הטובים.

את הדרך חזרה כבר עשיתי בטיסה. אחי כיפר על אירועי השבוע שעבר ובא לאסוף אותי מהשדה.

זה מה שטוב אצלנו במשפחה – אף פעם לא יהיה מצב שמישהו ינחת ויחזור הביתה במונית, תמיד יימצא מישהו שיאסוף אותו.

ועכשיו – חזרה לשגרה. לנסות לדחות את המילואים, לתקן את המחשב, לברר לגבי הובלה של תכולת הדירה, ללמוד למבחן של יום שישי, להיפגש עם מי שצריך, לעשות כביסה, מייבש, לגהץ, לנקות, להתעצבן על האחים ולברוח לדירה. ברוך שובי.